במהלך הקרנת הבכורה החגיגית של הסרט "הערב עם יהורם גאון", למול כאלף צופים הישובים ברחבה ליד הספרייה הלאומית בירושלים, התרחש משהו שקורה לעיתים נדירות. בסרט משולבים מספר ביצועים של יהורם לקלאסיקות שלו, ובתום כל ביצוע חלק מהקהל נעמד על רגליו ומחא כפיים. כאילו חזה זה עתה בהופעה חיה. והאמת היא שבכל עת שבה מושמעים שירים כמו "הנני כאן", "יש מקום", "לילה בחוף אכזיב" (גשר הירקון) ועוד, התחושה היא של משהו שקרוב מאוד להמנון לאומי. פלא שקמו? בסרט עצמו, שיצרתי יחד עם קובי פרג', מוריס בן מיור ואריק ברנשטיין, יהורם גאון מתייחס באופן גאה ונחרץ לקלאסיקות שלו - שיישארו לדבריו לנצח. הוא תולה את ההצלחה שלהן בכך שמעולם לא סטה מהקו המוזיקלי הקבוע שלו, ולא ניסה לרכוב על אופנות מתחלפות. מה שנכון. אם מנתחים למעלה מ־50(!) שנות קריירה מוזיקלית של גאון, שבמהלכן הקליט עשרות רבות של אלבומים, אפשר לקבוע בקלות שהוא מיעט לעזוב את האזור הבטוח, ולא יצא כמעט להרפתקאות מוזיקליות לא צפויות. היו כמה חריגים, כמו האלבום "ירח מלא" שהוציא ב־1989 בהפקת מתי כספי, המפיק המוזיקלי החם של התקופה, שכלל ברוחו של כספי גם אלמנטים של פאנקי. או "כביום היוולדי" מ־2013, שאת כל שיריו כתב והלחין עמיר בניון. אבל במרבית המקרים, גאון נותר בדיוק באמצע הדרך. שזה אגב שם אלבומו המצליח שהוציא באמצע שנות ה־80 בהפקה פרטית, וכלל להיטים כמו "בפרדס ליד השוקת" ו"לא תנצחו אותי". השם "אמצע הדרך" לא נבחר כמובן במקרה, ונשמע כמעט כהתרסה למול הגיבורים האחרים של המוזיקה הישראלית באותה עת, שהביאו צלילים עכשוויים ובועטים יותר. בסרט משולב קטע קצר מתוך תוכנית "עד פופ" מאותה תקופה, שבה גאון מתראיין לצד שלמה ארצי, מאיר בנאי, יזהר אשדות, עפרה חזה ואחרים, וכבר אז נראה ומתבטא כמו נציג של דור ותיק בהרבה. וגם נאלץ להידרש לשאלות של המנחה אהוד מנור, בדבר התעקשותו לשמור על אותו קו מוזיקלי קבוע. היות שבדיוק אז התחלתי לעמוד על דעתי המוזיקלית, אני זוכר היטב את הביקורת - שלא לומר, הזלזול - שהופנו כלפי גאון בקרב החוגים שמשלו אז באזורים ה"מגניבים" של התקשורת. כמעט כל מי שרטט אז מדיסטורשן עברי, כולל הח"מ, ראה בו סוג של זמר עבר. או חומר קל לחיקויים. והנה, 40 שנה מאוחר יותר, גאון הגשים באופן המרשים ביותר את מילותיה של נעמי שמר. ולא, לא, לא ניצחו אותו. נהפוך הוא. בניגוד למרבית המוזיקאים שהיו אופנתיים לרגע ונעלמו, הוא הלך והפך לדבר הקרוב ביותר לזמר לאומי. והופעות הענק הנוכחיות שלו מושכות אין־ספור צופים. אז מה ניתן ללמוד מסאגת הקריירה המתמשכת הזו? שעקביות והתמקדות בדברים שאתה הכי טוב בהם הן תכונות חשובות בהרבה מכפי שהיה נהוג פעם לחשוב. בייחוד בתפיסת העולם הרוק'נרולית, שמקדשת שינויים והתנסויות, ורואה בשמירה על אותו קו כשמרנות הראויה לביקורת. תפיסה שהאליל שלה הוא דיוויד בואי, הזיקית האנושית שהמציאה את עצמה מחדש בכל פרויקט. ומיהו האנטיתזה? בדיוק. האיש אשר תמיד חוזר. אני סבור גם היום שיש משהו חשוב מאין כמוהו באומנים שמנסים ללא הרף לפרוץ את הגבולות של עצמם ושל הקהל שלהם. הם המנוע שגורם לתרבות להתפתח ולהיות מגוונת יותר. אבל החדשנות כשלעצמה היא לא תחליף לכישרון. ולעקביות. ולחיבור אמיתי של אומן למקום שבו הוא חי ולשורשים שמהם הוא יונק. אלמנטים שנמצאים בשפע אצל יהורם גאון. העובדה שבמשך שנים ארוכות הוא זכה להתייחסות מסויגת מצד האליטות התרבותיות, במקום שיראו בו סוג של פרנק סינטרה ישראלי, מעידה גם על הנטייה הכללית שלנו להשליך ישן מפני חדש. וגם על עיוות תרבותי שהתחולל פה לאורך שנים, אחרי שקבוצה קטנה והומוגנית מאוד של אנשים ניהלה את הזרם בסניף המרכזי. אבל הסניף הזה נסגר, ועכשיו הכל - פתוח!
התרעות פיקוד העורף