הקהילה צריכה עזרה
לצד ההתרגשות ותחושת הכבוד, סאסי אינו חוסך ביקורת בעניין התנהלות המדינה מול שורדי הנובה. בעיניו, המוזיקה היא אכן כלי לריפוי, אבל היא אינה יכולה להחליף סיוע כלכלי ותמיכה נפשית.
פנים אחרות
סאסי (36) החל לתקלט ב-2011, וכבר עשור שהוא מוביל את חברת הפקות האירועים "קצת לנשמה", שבתקופת הקורונה הולידה את ה"נובה". "הרעיון היה לבנות קהילה של אנשים עם ערכים טובים, מקום שבו כשאתה מגיע לרחבה אתה מרגיש בבית, מרגיש איך כל אדם מכבד את האחר", הוא נזכר. "בניגוד להופעות ענק בפארק, כמו של שלמה ארצי, למשל, שבהן יש עשרות אלפים שלא מכירים זה את זה, אצלנו כולם מכירים את כולם. זו משפחה שנפגעה".
בתוך הכאב, סאסי מזהה גם שינוי ביחס הציבור לתרבות שבעבר נחשבה לשוליים: "פתאום סצינת הטראנס קיבלה פנים אחרות. הבינו שמדובר באנשים שנמצאים בכל בית בישראל, מטייסים ועד מורים. אלו הפנים של ארץ ישראל".
כשהציר הראשי בכביש 232 נחסם באש מחבלים, סאסי והצוות פתחו ציר מילוט מאולתר לכיוון מזרח, דרך השדות. "אם לא הציר הזה, היו שם עוד 500-600 נרצחים", הוא טוען. "שעתיים אחרי זה, עם חדירת מאה המחבלים על הטנדרים למתחם המסיבה, היה שם ירי RPG, רימונים, תתי-מקלע, כל מה שאתה יכול לדמיין. קפצנו לרכב, אני ושותפיי, ישבנו בו שעה תחת אש. שותף שלי נפצע בתוך האוטו וחבר אחר שהיה איתנו נרצח".
המוזיקה, שהייתה כל עולמו, נדמה לכמה חודשים עד שבינואר 2024 הגיעה הקריאה מברזיל. "השותפים שלנו בתחום ההפקות שם ביקשו שנגיע, כל הצוות של הנובה", הוא מספר. "ניגנו במשך יום שלם במסגרת פסטיבל 'יוניברס פרללו' שהוקדש כולו לשורדי הנובה. זה היה האירוע שבו חזרתי לנגן, ושם הבנתי שהצלילים חייבים להמשיך להישמע".
"כשאבי הבין את גודל האירוע, הוא אמר לנשים להיכנס פנימה ולגברים להתייצב מלפנים", משחזר סאסי את רגעי הגבורה של דודו. "כשהמחבלים זרקו את הרימון הראשון, אבי פשוט הדף אותו בגופו. הוא קפץ על הרימון כדי להציל את הבנות שלו, וככה הוא נרצח".
השיקום שלו, כמו של רבים אחרים, הוא מסע מפרך ומתמשך: "זה תהליך, אני מטפל בעצמי, יש לי פסיכולוגית שמלווה אותי, ולא עצרתי לרגע את העשייה שלי. כל עוד אני נמצא בעשייה טובה, שעוזרת לאנשים, אני מרגיש טוב".
התרעות פיקוד העורף