בהמשך הערב חזרה דקל לשורשים, אל בית הספר גאולים באשדוד - המקום שבו הוריה הכו שורשים ושם החלה דרכה המוזיקלית. משם המשיכה הדרך ללהקת הנוער העירונית "פשוש" וללהקת הנח"ל, שם שימשה כמפקדת והייתה חלק מרכזי מחבורה שהותירה חותם. ואז הגיע הרגע שבו העבר קפץ לביקור, ועוד איך קפץ. חבריה ללהקת הנח"ל עלו לבמה, ובבת אחת האולם התמלא בתחושה שקשה לייצר גם אם מנסים: שילוב של זיכרון, הומור פנימי ואנרגיה שלא נשחקה. ארבעה עשורים חלפו, אבל מהרגע שהמחרוזת התחילה - היה ברור שאצלם זה עדיין יושב בדיוק במקום. זה רגע שהזכיר שמה שדקל בנתה לאורך השנים הוא לא רק קריירה, אלא קשרים. קשרים שלא נעלמו, אלא רק חיכו לרגע הנכון להתחדש.
המופע נע בין תחנות שונות בקריירה שלה: ביצוע מרגש של "מי יציל את הבית שלי", חזרה ל"שלגיה" - אותו מחזמר שהפך לאבן דרך, ורגעים קלילים יותר כמו הופעת אורח של דודידו, שקיבל קבלת פנים נלהבת במיוחד מהקהל ודרור קרן שהצטרף למחרוזת שירי ילדים, והזכיר עד כמה היצירה של דקל חוצה גילאים וזמנים.
לאורך כל המופע ליוו את הבמה קטעי וידאו שסקרו את ארבעת העשורים של דקל - תזכורת מתמדת לעשייה הרחבה, למגוון ולנוכחות המתמשכת שלה. יחד עם התזמורת החיה, נוצרה חוויה שלמה, עשירה ומכבדת, בדיוק כפי שמופע לציון דרך כזה צריך להיות.
התרעות פיקוד העורף