אבל גורן הצליח במקום שבו רבים לפניו נכשלו. הוא השיג את הסכמתה של עופרים להשתתף בסרט, ואף גיבש עימה קונספט שיאפשר לה להיות נוכחת בסרט בלי להצטלם. במשך חמש שנים הוא חי, נשם וחשב עופרים. אני זכיתי להיות עד מקרוב למסע הזה, לאחר שהוא צירף אותי כתחקירן לפרויקט. הוא עבד על הסרט בדבקות, בפדנטיות ובהתמדה אובססיבית כמעט. בשבת הקרובה (12:00) יוצג הסרט "אסתר" בהקרנת בכורה בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל "דוקאביב" (הקרנות נוספות: 31.5, 2.6, 4.6) ובהמשך הוא ישודר ב"יס דוקו".
"זה באמת קצת משונה שמישהו בגילי, 39, עושה סרט על אסתר עופרים כי היא עלתה לגדולתה הרבה לפני שהייתי בתכנון", גורן מודה. "אבל סבתא שלי נורא אהבה את אסתר ותמיד השמיעה אותה בבית. הקול שלה היה חלק בלתי נפרד מהילדות שלי. גדלתי לתוך החוויה הזו, של לאהוב את האישה הזו ואת האלבומים שלה. חזרתי אליה תמיד, ברגעי אושר או משבר. אבל עד לפני חמש שנים, כשהתחלתי לעבוד על הסרט, לא ידעתי על אסתר כלום. בתקופת הקורונה, כשהעולם היה סגור ואף אחד לא הבין מה קורה, הייתי בסוג של ‘דיכאון קורונה’. חזרתי, כמו שתמיד עשיתי, לאלבום של אסתר ושמעתי אותו בלופים. פתאום חשבתי לעצמי: ‘איך אף אחד עוד לא עשה סרט על האישה הזאת? מה הסיפור שלה?’. שם התחלתי לחקור. לא ידעתי בכלל למה אני נכנס, ולא ידעתי שהיא סרבנית ראיונות ידועה".
זהו סרטו השני של גורן אחרי "אליפלט, דוד שלי גיבור" (יס דוקו), שעסק בסיפור משפחתו. "אסתר" מבוסס במידה רבה על שיחות טלפון של הבמאי עם הגיבורה. "הן הוקלטו במשך השנים מאז שהתחלתי לעבוד על הפרויקט", הוא מספר.
עופרים (84) נולדה בצפת כאסתר זייד לבית הלוי, במשפחה ממוצא חלבי, סורי. היא גדלה בחיפה ומגיל מוקדם גילתה כישרון משחק ושירה. בשנת 1957, כשהייתה בת 16, פגשה לראשונה את אבי רייכשטט (לימים עופרים), שהתפרנס אז משיעורי ריקוד ומשירה באירועים עם חברו, שמוליק קראוס, תחת השם “צמד העופרים". הרומן בין רייכשטט לזייד צבר תאוצה, והזוג נישא בזמן שאסתר הייתה בעיצומו של השירות הצבאי. בהמשך היא צורפה לצמד, שהפך לשלישיית העופרים. די מהר קראוס עזב, ואבי ואסתר, שכבר החליפו את שם משפחתם לעופרים, נסקו כצמד אל פסגת הזמר העברי.
בשנת 1961, כשהצמד בשיא הצלחתו, אסתר עופרים פרצה כסולנית בפסטיבל הזמר והפזמון, בשירים "שאני עמך" ו"נעמה". לאור ההצלחה היא הקליטה שני אלבומי סולו במקביל לפעילות הצמד, שמתוכם התפרסם במיוחד הלהיט “היו לילות" שנעשה מזוהה עימה לחלוטין. ב־1962 היא החלה גם לקרוץ לשוק הבינלאומי, כשב"קול ישראל" הוחלט לשלוח אותה לפסטיבל זמר בפולין עם השיר “סתיו" של שמשון חלפי ומשה וילנסקי, שהגיע למקום השני.
לאור ההתעניינות בזמרת יצא צמד העופרים לסיבוב הופעות והקלטות בשווייץ. ב־1963 החליטה שווייץ לשלוח את אסתר עופרים לייצגה באירוויזיון שנערך בלונדון עם השיר "אל תעזוב", שהושר בצרפתית והגיע למקום השני. "העובדה שהיא, כזמרת שנחשבה לסמל ישראלי לאומי, הלכה לייצג את שווייץ, עוררה כעס רב בישראל", מזכיר גורן.
"יש רגע יפהפה בסרט, שבו מראיינים אותה ב־1963 ושואלים איזו מדינה היא ייצגה באירוויזיון. היא עונה בהתחלה שהיא ייצגה את שווייץ, אך מיד מתקנת את עצמה ואומרת: ‘אני לא מייצגת מדינות, אני מייצגת שירים’. זו מודעות מדהימה ומפתיעה לצעירה שהייתה אז בקושי בת 20. תמיד היה חשוב לה שלא יקשרו אותה או יגדירו אותה. היא לא רוצה להיות מעוגנת למקום מסוים, ואפילו לא לאדם מסוים. היא מתמסרת לחלוטין רק על הבמה".
בעקבות החשיפה באירוויזיון הוחתמו העופרים על חוזה הקלטות בחברת פיליפס ההולנדית והקליטו את אלבומם הראשון בארצות הברית. לאורך שנות ה־60 הם הוציאו תקליטים בשלל שפות וערכו סיבובי הופעות מוצלחים באירופה ובארצות הברית. במקביל, עופרים זכתה להצלחה כזמרת סולנית. השיא היה כשב־1966 זכתה בתואר זמרת השנה בגרמניה ובפרס התקליטים היוקרתי בצרפת. ההצלחה הרקיעה שחקים כשהצמד עבר ללונדון, וב־1968 הקליט את השיר "סינדרלה רוקפלה" שהגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים הבריטי. הצמד קיבל תוכנית ב־BBC ואף הוצג בפני המלכה אליזבת.
בזמן שההצלחה בחו"ל האירה פנים לצמד העופרים, בישראל המצב היה אחר. "היא לקחה קשה את זה שהמדינה שבה היא נולדה וגדלה מחרימה אותה", אומר גורן. "לא רוצים לשמוע את השירים שלה, לא משמיעים אותה ברדיו ולא מזמינים אותה להופיע. זה היה לה קשה מאוד. היא לא קיבלה החלטה מודעת לעזוב את ישראל. היא פשוט הייתה בחורה צעירה, מוכשרת מאוד, והדברים קרו מעצמם".
החרם נמשך כשמונה שנים, עד 1970. "במקביל לפרידה של אסתר מאבי עופרים, היא הגיעה לארץ להופעת גאלה חגיגית בערב יום העצמאות", גורן מספר. "הפיוס נעשה בעקבות התערבות של חיים טופול. השמועה מספרת, וגם אסתר סיפרה לי על זה בקטנה, שטופול דיבר עם מנהלי הרדיו בישראל ואמר להם שאי אפשר להמשיך כך ושחייבים להפסיק עם החרם הזה. התיווך שלו סייע לה לחזור לחיק הישראליות. היא עלתה לבמה בהופעה בהיכל התרבות בתל אביב והתחילה לשיר שיר בצרפתית. לצד מחיאות כפיים סוערות ותשואות רמות היו בקהל אנשים שצעקו לה בוז: ‘למה את לא שרה בעברית? זה ערב יום העצמאות!’. זה ממחיש עד כמה החזרה הזו הייתה מורכבת".
על אף שהתקבלה בחיבוק בישראל, עופרים לא שבה להתגורר בארץ ובשנת 1979 היגרה לגרמניה. כשהייתה בת 38 היא נישאה בשנית, לפיליפ פון סל בן ה־22, שהיה דייר משנה שלה במינכן. עם נישואיה והולדת בנה דוד (לימים מוזיקאי) היא לקחה פסק זמן מהופעות. בתחילת שנות ה־90 הזוג התגרש.
"שמתי לב שלאסתר יש המון שירים על ציפורים, על חופש ועל נדודים", אומר גורן. “אני חושב שזה לוכד היטב את הפרסונה שלה. יש בה משהו שלא רוצה להיות מעוגן לשום דבר, היא רוצה להיות חופשייה. זו פרשנות שלי, אבל חלק מהחופש הזה היא הרגישה יותר בגרמניה, ובכלל מחוץ לישראל".
בסרט, לצד קטעי ארכיון נדירים שטרם ראו אור, משתתפים בין השאר יוני רכטר, שמלווה מוזיקלית את עופרים ב־50 השנים האחרונות, נועם סמל, שאחיו עדי היה המנהל האישי של אסתר, המוזיקאי שמעון כהן שעבד איתה על אלבומיה הראשונים, המחזאי יהושע סובול, שעופרים שיחקה בתפקיד הראשי במחזהו "גטו" בברלין ב־1984, אנשי תקשורת ישראלים וגם מעריצים והיסטוריונים גרמנים.
"במהלך העבודה על הסרט גיליתי אותה בראש ובראשונה כבן אדם", מציין גורן. "פגשתי אישה חריפה, סקרנית מאוד, חכמה בצורה בלתי רגילה ובעלת חוש הומור נפלא. לא גיליתי סודות מפתיעים על חייה הפרטיים, והמסתורין שלה לחלוטין נשאר – וזו גם הייתה השאיפה שלי. האתגר הגדול שנכנסתי אליו היה איך לספר את סיפורה, ובו בזמן לשמור עליה ולא לגעת בדברים שהיא אינה מעוניינת לחשוף. זה היה משחק עדין, של קדימה ואחורה. אני חושב שהמוזיקה פותרת חלק גדול מהאתגר הזה. יש רגע יפהפה בסרט שבו אסתר אומרת שיש לה פריבילגיה לדבר בשירים, ולכן היא לא צריכה להסביר את עצמה במילים".
התרעות פיקוד העורף