אחרי הפירוק, במשך שני עשורים לפחות, מקרטני סבל מדימוי של יצרן קלישאות פופ ושירי אהבה דביקים, אף שמבחינה מוזיקלית היה ונשאר החיפושית הכי הרפתקנית והכי מגוונת (וככל הנראה, גם הכי מוכשרת). אבל גם העובדה שיצר אלבומי אינדי עוד לפני שעצם המונח בכלל הומצא, לא עזרה למול התחושה המתמדת של "בבקשה, תאהבו אותי".
באופן אישי, אף שהשירים של מקרטני ליוו את הפלייליסט שלי לאורך כל חיי, אולי יותר מכל מוזיקאי אחר, נהגתי ללבוש טי־שירטס של imagine. ומעולם לא העליתי על דעתי להתהלך בחולצה של הביטל החייכן. התחושה הייתה שזה ההפך מקוּל. לאורך שנים, להקשיב למקרטני היה כמעט סוג של גילטי פלז'ר.
המגמה הזו השתנתה סוף־סוף בתחילת המילניום, אחרי שורה של אלבומי מופת כמו "chaos and creation in the backyard". פתאום, העולם נזכר שמדובר באחד מגדולי המוזיקאים שעוד מתהלכים בינינו. ועדיין, נדמה שההייטרים רק חיכו בפינה. הם יצאו ממנה בהמוניהם בשבועות האחרונים, למול הקמפיין המתמשך של מקרטני לקידום אלבומו החדש "the boys of dungeon lane".
והנה הוא צץ שוב, המקרטני הישן. זה שנדמה שיעשה הכל כדי שיקשיבו ויחמיאו לו. תחושה מביכה, שרק מתגברת לנוכח גילו המתקדם וקולו הנסדק. המראה שלו בטלוויזיה, מנסה לשיר בחוסר הצלחה את "band on the run" היה כמעט קשה לצפייה. או כמו שכתבו המוני אנשים בהמוני מדינות - קרינג'י.
אבל אז הגיע האלבום עצמו, בערך ה־40 במספר של מקרטני. וכבר מההאזנה הראשונה היה ברור שזה אומנם לא מאסטרפיס מכונן, אבל מדובר ביצירה מרגשת, זרועה ברגעי קסם ובממזריות מקרטנית טיפוסית. כבר בשיר הפותח, "as you lie there", הוא מערים עלינו בחן.
פותח במעין דקלום לא אופייני, שהופך לבלדת פסנתר בס סופר־אופיינית, ואז - דקה מהפתיחה - נכנסת גיטרה חשמלית ובעקבותיה מתקפת תופים שמשנים לגמרי את התמונה.
בדקה 2:29 בדיוק מגיע ה"יה יה!" הראשון, שמקרטני נאמן לו מאז "she loves you", ומאותו רגע אתה יודע שחזרת הביתה. ובבית מחכה לך מארח נדיב, שמכאן ואילך ימטיר עליך נוסטלגיה, מלודיה, דיסטורשן ומתקתקות. והכל בסטייל, במינון הנכון ועם טונות של אנושיות.
וזאת אולי מילת המפתח פה, אנושיות. בדיוק כמו הרצון הבלתי נלאה של מקרטני באהבה ובהכרה, שלא מצליח להתמלא גם אחרי כל התארים והסופרלטיבים האפשריים. הרבה יותר קוּל להיות בלתי מושג. להתראיין באופן נדיר. לשדר לעולם - אני לא צריך אתכם.
אבל מקרטני מעולם לא היה כזה. וגם לא ניסה להיות. הוא ענה למבקרים שלו, כל פעם מחדש, דרך העשייה. ולא התדמית. אפילו כשהתעצבן באמת מכך שמנסים לצייר אותו כרומנטיקן שטחי, הוא יצר את "silly love songs", שיר ביקורתי שכמובן הפך בסוף ללהיט.
ואני חושב שרובנו מגיעים לגיל ולשלב בחיים שבו אנחנו מבינים שעדיף להיות מקרטני. כלומר, שקוּליות היא עניין הרבה פחות חשוב ממה שמייחסים לה. ושצריך לשפוט כל אומן, ובכלל - כל אדם, קודם כל על סמך העשייה הממשית שלו, ולא על בסיס הרושם או הפוזה שהוא מייצר.
הרצון הכל כך גלוי של מקרטני לזכות באהבה ובהערכה כל כך מביך אותנו, עד כי הוא משקף לנו את הצורך של עצמנו באותו דבר בדיוק. צורך עז כל כך, עד שהוא נתפס כחולשה. ולכן הרבה יותר מגניב להצטייר כאליל מרוחק ולא מושג. יותר מגניב, פחות אנושי.
על הסכין
1. ועוד בנוגע לדברים שמביכים אותנו ואנחנו משליכים על סֶר פול: הזִקנה. האיש מתעקש להתנהל כמו אדם צעיר. הג'ינס, הסניקרס, הרעמה, הגיטרה החשמלית, לעזאזל. למה שלא תפרוש בנחת לאחת מאין־ספור אחוזותיך, ותחסוך מאיתנו את המראה של אדם שהיה פעם סמל הנעורים והיום הוא פשוט זקן? הדברים נכתבו בציניות, למי שהחמיץ.
2. מפגינים חרדים, שלא מוכנים להתגייס גם בעת מלחמת דמים אינסופית, מנסים לפרוץ לביתו של שופט בית המשפט העליון חובש כיפה המתגורר בהתנחלות וגורמים להרס רב. חלק מאנשי הימין בתגובה: אבל קפלן. פעם היו פה סוציאליסטים, רוויזיוניסטים, ליברלים עצמאים ועוד. היום, נדמה שהאידיאולוגיה היחידה שנותרה כאן היא - אבל אתם.
התרעות פיקוד העורף