בשן התקרב למרכז הבמה וצעק "הופההה!", ומאות ילדים השיבו לו "היי!". שוב "הופההה!", שוב "היי!", ובפעם השלישית כבר רעד האוויר כולו מ"היי היי היי!" מתגלגל. אחר כך הגיעו השירים "רציתי שתדע", "שירי ילדות", "אם תזכרי אותי, סיון", "אדוני ראש העיר", "ארץ הצבר", "כמו צועני". והילדים בקהל שכחו מהשמש הקופחת, מהחום ומהעולם שבחוץ. כעת, 40 שנה אחרי שעלתה "הופה היי" לראשונה על מסך הטלוויזיה, נדמה שהיא נותרה בזיכרון של דור שלם, ומייצגת געגוע לישראל תמימה יותר.
"הופה היי" הייתה תוכנית פורצת דרך. היא יצאה אל השטח: מדיונות הערבה הלוהטות ועד פסגות החרמון, מטיולי ג'יפים מאובקים ועד מדורות לילה ושירי ארץ ישראל. היה בה שילוב של מוזיקה, הומור והרפתקאות, שגרמו לילדים להרגיש שהם חלק מהמסע.
להקת הופה היי נולדה כמעט במקרה, מתוך החיבור בין חיטמן לבשן. הם היו חברים קרובים וכוכבים גדולים בתרבות הישראלית. בשן היה אליל פופ שכבש את המדינה בשנות ה-70, ניסה לפרוץ בחו"ל וחזר בתחילת שנות ה-80 היישר אל ראש מצעד הפזמונים עם "סיון", תוך שהוא קורץ גם לעולם הילדים דרך הפסטיגלים ופסטיבלי שירי הילדים. חיטמן היה מהיוצרים, הזמרים והמלחינים הבולטים בישראל, מי שנחשב למכונת להיטים.
בתחילת שנות ה-80 בשן ניסה את מזלו בתחרות הקדם אירוויזיון. פעמיים ניסה, ולא הצליח. הוא לא חשב לנסות בפעם השלישית, אבל אז, ב-1985, חיטמן פנה אליו עם שיר שכתב והלחין. שיר קאנטרי עברי בשם "כמו צועני". בשן היסס והתנה את השתתפותו בקדם בכך שחיטמן יבצע את השיר יחד איתו. חיטמן הסכים והם החליטו לצרף צלע שלישית, את המוזיקאי והכנר יונתן מילר.
המחווה הצליחה עד כדי כך ש"אנחנו נשארים בארץ" זכה במצעד הפזמונים השנתי של רשת ג' בתואר שיר השנה והשיג את "עולה עולה" של כהן, שהגיע למקום השני. "השיר הצליח, כי הוא יצא בתקופה שבה היו בעיות בכלכלה ודיבורים של אנשים על עזיבת הארץ", מספר מילר. "הבאנו איתנו סאונד קאנטרי שלא היה מוכר בישראל".
באותה שנה הם הגיעו להישג מדהים: ארבעה שירים בעשירייה הראשונה במצעד הפזמונים השנתי. האלבום "כמו צועני" הגיע למעמד אלבום זהב, והשירים הושמעו שוב ושוב בתחנות הרדיו. "ההופעות הראשונות שלנו לא תפסו", אומר מילר. "לא מילאו את האולמות ולא מכרו מספיק כרטיסים. יגאל השקיע את כל כולו כדי שההרכב יצליח. השינוי החל כשהופענו בפסטיגל עם 'ארץ הצבר' שכתב עוזי, ואיתו הגענו למקום השני. בסוף 1986, אחרי שנה וחצי של פעילות, ספרתי יותר מ-400 הופעות שביצענו. ההרכב מאוד הצליח בקרב חיילים והגענו אפילו להופעות בחו"ל בפני ישראלים".
גם הדרך שלהם לתוכנית הטלוויזיה התגלגלה במקרה. "יגאל נכנס לחדר הבקרה שבו ישב הצוות שצילם את הפסטיגל כדי לשדר אותו בערוץ הראשון", אומר מילר. "הוא רצה לבדוק שהצילומים יצאו טוב, שהזוויות היו מחמיאות. באותו זמן התחילה לו קרחת והוא דאג להסתיר אותה. הוא הסתכל על ההופעה שלנו ואמר לצלילה רוז, שהייתה אז מנהלת מחלקת הילדים והנוער בערוץ הראשון, 'תראי איזו שלישייה יפה אנחנו. מגיעה לנו תוכנית טלוויזיה'. היא אמרה לו: 'יאללה, בואו נעשה את זה'. ככה בדיוק זה קרה, בזרימה של רגע".
ירדנה, שהייתה אז בשיא שלה, הסכימה. היא תמיד ידעה לפרסם את עצמה כמו שצריך. מתי ידענו שהתוכנית הצליחה? כשהתהפך הגלגל ונוצר תור של זמרים שחיכו להזדמנות להופיע אצלנו".
בכל שבוע הופיעה השלישייה במקום אחר בארץ, והתוכנית הייתה מבוססת על תקלות והרפתקאות שקורות להם בדרך. בעונה הראשונה השתתפה כאורחת קבועה ציפי שביט כ"ציפי קפיץ", שתמיד מופיעה משום מקום ומנסה לשכנע את חברי השלישייה שייתנו לה להצטרף אליהם להופעה. עוד אורחת בתוכנית הייתה העז לילוש, שנסעה איתם לכל ההופעות בארץ.
"אם היית צופה בטלוויזיה בשנות ה-80, היית רואה להקות שבהן כולם נראים נורא רציניים, לא מחייכים, מנגנים את התפקידים שלהם בצורה קשוחה", אומר מילר. "אנחנו התנהגנו כמו שאנחנו - עם חיוכים ופרצופים. אנשים היו שואלים אותי: 'למה אתה כל הזמן מחייך?'. התשובה הקבועה שלי הייתה שמצחיק אותי לראות שמצלמים אותי, אז אני מחייך".
"אפשר להגיד שאני הייתי דמות המבוגר האחראי, עוזי היה מהאו"ם, ויונתן היה מעין ליצן חמוד", אמר בשן בריאיון בעבר. "אני לא חושב שסיימנו את זה כל כך יפה, הסיום ותחושת המיצוי הגיעו תוך כדי הצילומים. כבר אחרי ההרכב הראשון לא רציתי להמשיך, אבל הייתה אינרציה. הרבה אנשים שמעורבים בזה".
בחנוכה 1988 חיטמן ובשן הופיעו ללא מילר, שפרש מהלהקה, במופע שנקרא "מה יהיה חביבי? יהיה הופה היי!" יחד עם להקת הכל עובר חביבי, עזרא דגן, עירית דגן ואייל גפן. אחרי המופע חיטמן עזב והלהקה התפרקה. "אנשים באו ליגאל ושאלו אותו בלי סוף: 'איפה יונתן?'. זה קצת הרגיז אותו", מספר מילר.
התוכנית הראשונה של ההרכב השני עלתה לשידור ב-24 במאי 1990 וזכתה אף היא להצלחה רבה. בתוכנית טיילה השלישייה ברחבי ישראל כאשר לכל יעד הוקדשו שניים או שלושה פרקים.
"הייתי בלהקה צבאית, הופעתי, עשיתי קצת סטנד-אפ וכל מיני דברים, אבל זה היה הדבר הראשון שהיה בו שורש", אומר אבי דור. "החוויה האישית והמותג 'הופה היי' מעורבבים אצלי ביחד, כי בשבילי זה היה מאוד רגשי, זה בנה אותי וחישל אותי - גם כבן אדם וגם כאומן, והשפיע עליי מכל הבחינות, גם בימתית אבל גם חברתית. יגאל, פררה ואני הפכנו לחברים באמת, בלב ובנפש. העבודה השלימה את זה והצטרפה ליחסים האישיים שלנו. זה לא היה פרויקט של 'מהיום למחר' או סתם עוד הפקה, החיים עצמם סבבו סביב הלהקה, ולא ההפך. נכנסנו לנעליים מאוד גדולות של עוזי חיטמן ויונתן מילר. זה לא היה מובן מאליו. הם החזיקו באזור השנתיים, ואילו אנחנו, בזכות המותג ובזכות יגאל, החזקנו מעל עשור. החזקנו מעמד בגלל היחסים האנושיים והאישיים; לא רבנו אף פעם. יגאל פרגן לנו, אנחנו פרגנו לו".
"מהרגע הראשון חיבקו אותנו", אומר פררה. "אבי ואני עלינו לבמה אנונימיים לחלוטין, אבל אחרי ששודר הפרק הראשון בערוץ הראשון, שהיה אז הערוץ היחיד, כבר לא יכולנו להתנהל כרגיל ברחוב. היינו הולכים להופעות, ותמיד המשטרה הייתה חייבת ללוות אותנו ביציאה. הייתה היסטריה שכיום קשה בכלל להבין אותה. בתחילת הדרך היו לנו 35 הצגות בחודש. בתקופות השיא, כמו בקיץ למשל, היו לנו חמש הופעות ביום. כדי להספיק את הכל, היינו יוצאים למסע של חמישה ימים, מצלמים כמה פרקים ברצף, וממשיכים ככה שבוע אחרי שבוע. זה היה אינטנסיבי ברמות שאי אפשר להבין".
"הצילומים היו חוויה בפני עצמה", מוסיף דור. "היינו יוצאים בימי ראשון, כמו למחנה גדנ"ע או טיול שנתי, וחוזרים ביום חמישי. כל יום צילום היה מסתיים בתשע או עשר בלילה, גמורים מעייפות, ועדיין יושבים יחד עוד שעתיים ביחד וצוחקים, למרות שלמחרת קמים בחמש וחצי בבוקר. היינו שקועים לגמרי בזה, נונסטופ בתוך הפרויקט".
הצלחת השלישייה באה לידי ביטוי גם בחמישה אלבומים, שש הצגות מצליחות והצלחה גם בפסטיגל: ב-1992 זכתה במקום הראשון עם השיר "היי עצור", בשנת 1993 במקום השני עם השיר "עושים שמח", ובשנת 1995 במקום השני עם השיר "כשיש לך חבר".
בניגוד להרכב הראשון, שביצע בעיקר גרסאות כיסוי לשירים מוכרים, אלבומי ההרכב השני שילבו גם שירים מקוריים. "יגאל היה היוצר המוביל", אומר דור. "בשלב מסוים הצטרפתי לכתיבה ולהלחנה".
בנובמבר 1995, אחרי שש עונות ו-71 פרקים, ירדה "הופה היי" מלוח השידורים של הערוץ הראשון. ההרכב עצמו, שהיה עדיין בשיא הפופולריות, המשיך להופיע, להקליט, לככב בפרסומות ולהשתתף בשלל פרויקטים עד פירוקו הסופי בשנת 2002.
"אין סיבה אחת לכך שהשלישייה התפרקה", טוען דור. "לא הרגשנו מיצוי, אבל אולי הקהל הרגיש, או שהדור השתנה והתחלף. בכל ההצגות החדשות שהעלינו אחרי שהתוכנית ירדה מהאוויר אנשים התייחסו אלינו כהרכב, ולא להצגה עצמה או לתוכן שלה. כלומר, המותג היה חזק יותר מהתוכן של ההצגה הספציפית. אולי אם היינו לוקחים הפסקה של שנתיים-שלוש, נעלמים קצת וחוזרים, זה היה אחרת, אבל לא יכולנו להרשות לעצמנו להיעלם. אחרי 12 שנים הרגשנו שההצגה כבר לא ממלאת את הייעוד שלה. אני חושב שעזבנו בשיא".
"באו כוכבי ילדים חדשים ודורות השתנו", מוסיף פררה. "אלה שבאו לראות אותנו בגיל 5 או 6 פתאום נהיו בני 16, והדור החדש, שלא ראה אותנו בטלוויזיה כי לא צולמו פרקים חדשים מאמצע שנות ה-90, כבר לא הכיר אותנו. החלטנו לעצור סופית כשיגאל רצה לחזור להקליט שירים שלא מיועדים לילדים. גם כשהיינו ב'הופה היי' הוא היה מוציא מדי פעם אלבום או שניים למבוגרים, אבל בשלב מסוים הוא הבין שהפורמט כבר מוצה, והחליט לחזור להופיע רק בפני קהל מבוגרים. הוא ידע שזה הטיימינג הנכון, ואני בהחלט הבנתי אותו. באותה תקופה התחלתי לשדר ברדיו קול ישראל ותפסתי שם את המשבצת שלי, כך שזה התאים גם לי. לכל דבר יש סוף".
אחרי עידן "הופה היי" הנחה דור תוכניות טלוויזיה בערוץ הראשון. בהמשך עבר ממשחק לבימוי והחל לביים הצגות לילדים ומופעי בידור למבוגרים. אחת התגליות הבולטות שלו היא מיכל הקטנה. פררה הנחה אף הוא תוכניות טלוויזיה בערוץ הראשון, אבל עיקר עיסוקו היה עריכת והגשת תוכניות רדיו ברשת ב' וברשת ג' של קול ישראל. בשנים האחרונות, מאז הקמת תאגיד השידור הישראלי, הוא מגיש מוזיקה בכאן גימל ורץ עם מופע יחיד שלו בשם "שירים וסיפורים מחצר ירושלמית", שבו הוא מספר סיפורים מילדותו בבירה, מדבר על השורשים המשפחתיים ושר שירים מבית אבא לצד קלאסיקות ישראליות.
"עד היום אנשים בני 40 ומעלה פוגשים אותי ואומרים לי בגעגוע ש'הופה היי' מייצגת תקופה אחרת", אומר דור. "אומרים את זה אומנם על הרבה דברים מהעבר, לא רק על 'הופה היי', אבל התוכנית הזו היא אולי הסמל של ארץ ישראל של פעם - של הטיולים, השבילים ואהבת הארץ".
"אין יום שבו לא עוצרים אותי אנשים שאומרים לי 'גדלתי עליך', מספרים לי מה הם למדו מהתוכנית, והרבה מהם מציינים שהם מראים את הפרקים לילדים שלהם", מוסיף פררה. "זה מחמם את הלב לדעת שהתוכנית לא הייתה משהו חולף שנשכח. יש דור שלם שגדל על השירים, על אהבת הארץ ועל הדמויות האלה, וזה מרגש אותי מאוד. לא היינו סתם דמויות או בובות על הבמה, היה לנו משקל והיה לנו מה להגיד".
"החידוש של 'הדור הבא' היה לי מאוד מוזר", אומר מילר. "רשות השידור עשו סקר שבו שאלו מה שיר הנושא של תוכנית ילדים האהוב ביותר בכל הזמנים. השיר של 'הופה היי' נבחר ועשו לכבודו טקס מיוחד. אבל אותי, החבר המקורי היחיד של 'הופה היי' שעדיין בחיים, לא הזמינו לאירוע. זה היה מאוד מעליב. גם לגבי העיבוד החדש של התוכנית אף אחד לא פנה אליי, לא שאל אותי ולא שיתף אותי ברעיון. יכלו לתת לי תפקיד אורח קטן".
התרעות פיקוד העורף