שלוש לירות לתוכנית
היא גדלה בירושלים מגיל שנתיים. דרכה במוזיקה החלה ברגל שמאל, כשלא הורשתה לשיר, כבת, במקהלת בית הכנסת. שם שיננה הדסה את השירים בכל זאת כשהיא מסתתרת מתחת לספסל. אבל בהמשך היא הייתה סולנית במקהלת בית הספר, חיללה בחלילית, למדה בקונסרבטוריון נגינה בפסנתר וניגנה בתזמורת מנדולינות. כמדריכת גדנ"ע בשירותה הצבאי צעדה במצעד צה"ל הראשון ועברה השתלמות של מדריכי שירה בציבור.
"היינו נפגשים חצי שעה לפני השידור החי של התוכנית", סיגלוב משחזרת. "רק אז מאיר הרניק גילה לנו איזה שיר נלמד. כשאני מנסה להבין מה כל כך ריתק את הקהל אלינו, נראה לי שלמאזינים הייתה תחושה שאנחנו שרים בסלון שלהם. כאילו שהרניק, בדרך הדיבור הנעימה שלו, מדבר אל כל אחד מהם באופן אישי".
חברי "שירו שיר" השתכרו שלוש לירות לכל תוכנית, סכום לא מבוטל לאנשים צעירים באותם ימים, וכעבור שנתיים הועלה התעריף לחמש לירות. "היינו משפחה", מתרפקת סיגלוב, שרבות מהתכנסויות החבורה נערכו בביתה.
לפני ימיה בחבורת "שירו שיר", הדסה סיגלוב סיימה סמינר לגננות, הייתה גננת לזמן מה, וגם מורה באולפן ומדריכת נוער במצוקה. זאת, לצד הופעות ברחבי הארץ, כשלצידה הגיטריסט והבעל, הרצל סיגלוב. הפופולריות הרבה שלה, שניזונה גם מתקליטים שהוציאה, הייתה קצרת טווח.
בריאיון שערכתי עימה באוקטובר 72’ בביתה בבית הכרם בירושלים, היא אמרה: "אם לא שומעים אותי הרבה כמו בעבר הרי זה מפני שלא עברתי לפופ, סגנון שאני לא אוהבת, וכך הפרסומת שוב לא רודפת אחריי. ייתכן שהירושלמיות שלי הייתה בעוכריי". עוד אמרה באותו ריאיון, "לא אתדפק על דלתות כדי להזכיר את קיומי".
סיגלוב התמידה בעבודה ציבורית והגיעה לתפקיד סגנית מזכירת נעמ"ת בירושלים. "אצלי המשפחה הייתה תמיד במקום הראשון, לפני הקריירה", ציינה. "גם כשהשמיעו אותי פחות ברדיו, המשכתי לחרוש את הארץ בהופעות בלי סוף. וכשהטלוויזיה די פסחה עליי, לא נדחפתי".
כשאני שואל לסיום השיחה אם היא תבוא להופיע, במקרה שתוזמן, בתה עונה תחילה במקומה: "אמא תוכל לבוא ולהראות את נוכחותה, אבל אני לא חושבת שהיא תחזור להופיע".
"ככה זה מאז שנפגעתי במיתרי הקול", אומרת סיגלוב. "בגילי אני אומרת תודה על מה שאני מקבלת וגם על מה שאני לא מקבלת".