ב"המפקד" הביקורת כבר הופכת ביתית יותר. זה שיר שמרגיש כמו שרטוט של זוגיות סטנדרטית, או לפחות של הדימוי שלה. מי מחליט, מי מוותר, מי נותן פקודות ומי למד לציית בלי לשים לב. רוסו כותב נגד האוטומט שבתוך חיי הזוגיות. נגד הרגע שבו אהבה הופכת לסידור עבודה רגשי, רשימת מטלות ופקודות קטנות במסווה של שגרה.
היימנוט - אברי ג'י ואורית טשומה
אברי ג'י ואורית טשומה מביאים את הסיפור כמו שהוא: חד, כואב, לא פתור. זה בדיוק המקום שבו היפ הופ חוזר לתפקיד הבסיסי שלו, להיות הדרך של משוררי רחוב ומחאה להגיע לעוד אוזניים. המסר האחרון של השיר הוא שכל מי שיש לו איזשהו כוח להעלות מודעות בנושא, חייב להשתמש בו. לא הגיוני שהיא נעלמה לפני כל כך הרבה זמן ועדיין לא מוגדרת חטופה. יש גם את התהייה בשיר שאם היא הייתה נראית אחרת ולא ילדה אתיופית ממרכז קליטה, האם הסיפור הזה היה הרבה יותר משמעותי עבור הציבור הישראלי? אל תענו על זה. הקשיבו לשיר ותחשבו על התשובה.
פלג קראפט - לשנן יופי
הוא רק בן 19 ומרגיש כאילו הוא נחת עלינו משום מקום. עם פלטת צבעים חמים (בקליפ, בבגדיו ובעיצוב של האלבום) הוא נראה כמו מישהו שלבש תחפושת של מישהו מהעבר עם כל הגינונים של זה, אבל כשמקשיבים לו קצת יותר לעומק, מבינים שמדובר ביוצר עם עולם רגשי מגובש. יש אצלו משהו שנשמע בהתחלה כמו אינדי קטן וצנוע, אבל מהר מאוד מתברר שהכתיבה וההפקות שלו מחזיקות מרחב גדול יותר: מערכות יחסים, נסיעות, מחשבות שנתקעות בראש, והיכולת להפוך רגע קטן לשיר שלא יוצא מהאוזן.
ישי סויסה - בנזונה
שון בלו - אני בלו
הסרט מציג את הדיסקוגרפיה שלו ומאפשר להבין דרך החומרים את הדרך שהוא עבר עד לשחרור האלבום ובציפיות שאחריו. יש משהו יפה בזה שאמן מוציא מוזיקה ועל הדרך (בצורה הכי אמנותית שיש) נותן לה מסגרת, סיפור, תנועה ותיעוד.
אמונה מחפוד - הולכת אחורה
עידו מימון בן יהושע - ברית עולם
שאזאמאט - בקטע טוב
Kutiman & Dekel - Hope
נחש משקפיים ו-SHY O - מאזדה
וזה בדיוק הקסם של השיר. בתוך תרבות ראפ שאוהבת הרבה פעמים לדבר על גדול יותר וכו', "מאזדה" מחזיר את הפוקוס לאספלט המקומי. וייב של שיר שנשמע כאילו הוא נולד בזמן נסיעה. חלון פתוח וביט שיושב טוב. לפעמים זה כל מה ששיר צריך.
התרעות פיקוד העורף