המצב הזה, של חוסר ודאות, מתבטא כמעט בכל תחום בחיים שלנו. אפילו בגבולות המדינה הגיאוגרפיים. מה הגבול שלנו כרגע עם לבנון? סוריה? עזה? מזל שממערב יש ים, שאי אפשר להזיז. ובמשינאית: "ועד שיחליטו צפון או דרום, אוּ אוּ אוּ האופק אדום". מה שנכון גם ליהודה ושומרון. שם מזמן אין גבולות מוגדרים, ולא רק במובן הגיאוגרפי.
אי-הוודאות מתבטאת גם במצבנו מול האויבים העכשוויים. מה הסטטוס הנוכחי של הסכסוך מול חיזבאללה, חמאס, איראן? האם זה משהו שבכלל ניתן להכרעה, מהסוג של ניצחון מוחלט ולחלופין - הסדר מדיני, או שנידונו לחיות בתוך אזור דמדומים של עימות מתמשך?
מה עושים עם המגזר החרדי? אם זה בנוגע לגיוס שלהם, או בכלל - למידת ההשתלבות במדינה. לתכנים במוסדות החינוך שלהם. לניסיון לאכוף עליהם את מערכת החוקים הישראלית בכללותה, כולל השוויון בין המינים.
ומה לגבי ערביי ישראל? האלימות הבלתי נתפסת. מידת הנאמנות הלא ברורה למדינה. שאלת החיוב בשירות לאומי, ועוד ועוד. ומה יהיה לגבי הרפורמה במערכת המשפט שלנו? האם תשונה שיטת מינוי השופטים? האם הסמכויות שלהם יצומצמו עוד יותר?
מה יקרה בצה"ל, בנוגע לשירות של חיילות, ולהקשר ההלכתי שלו? ובכלל, ליחסי חילונים-דתיים בתוך הצבא. לאכיפה של גיוס, בכל השכבות. שלא לדבר על חוסר השוויון המוחלט בנטל ימי המילואים.
ואם כבר מדברים על חילונים ודתיים, מה באשר להגמוניה של היהדות האורתודוקסית? הרבנות? ומנגד, ההכרה ברפורמים וקונסרבטיבים שגם קשורה ישירות ליהדות העולם ולקליטת עלייה?
ומה בדבר התקשורת הישראלית? האם תאגיד השידור הציבורי ישרוד, או שתהליך ההפרטה יתקדם? ובאותו הקשר - האם התהליך הזה יכלול גם פטור ממחויבות חוקית להשקעה ביצירה ישראלית? כלומר, האם נגיע למצב של שוק חופשי לגמרי, ללא כל תמיכה או התערבות?
מה שקשור גם בתרבות המקומית. האם היא תיהנה ממימון ציבורי? ואם כן, על פי אילו קריטריונים? האם תינתן העדפה מתקנת למגזרים מסוימים?
למעשה, כל אחת מסוגיות הליבה של הישראליות נמצאת כרגע בסטטוס של "לא ברור". ולחלופין, "מדמם". כאזרח ישראלי, אין לי כל דרך לחזות איך תיראה המדינה הזו בעוד, נאמר, עשור מהיום. בשום תחום של החיים. וזה ללא קשר למצב היומיומי כרגע, שכולו חוסר ודאות. כולנו ממשיכים לחיות ככה, מתוך אינרציה. או כמו שמשינה קבעו בשיר אחר: "מרגיש כמו תאונה, אבל ממשיך להתנהג רגיל".
אבל זאת התנהלות שלא יכולה להמשיך לאורך זמן. כי כל הקונספט של מדינה, בהקשר של ישראל, הולך ומצטייר כמשהו אמורפי. יש דגל, יש המנון. אבל מהי בעצם המהות? ובמילות השיר החדש: "שוקעים בנירוונה, זאת פאטה מורגנה. זאת לא מדינה נה, זאת פאטה מורגנה".
איך זה ייפתר? או בממשלת אחדות עתידית, שתיקח החלטות אמיצות במיוחד. או, לאסוננו, כפי שמסתיים השיר: "אההההה זה מפוצץ. אההההה זה מתפוצץ".
התרעות פיקוד העורף