הפילוסוף הנודע רולן בארת, עסק בספרו "מחשבות על הצילום" [הוצאת כתר, 1980] בניסיון לפענח את פשרו של הצילום. בארת מגיע למסקנה כי צילום הוא אובייקט המתכתב כל העת עם המוות. "עם הופעת הצילום אנו נכנסים אל המוות השטוח" הוא כותב. "מוות שהוא מחוץ לדת, מחוץ לפולחן, מין צליל נקישה פתאומית במוות עצמו... המחשבה היחידה שאוכל לחשוב היא שבקצהו של מוות ראשון זה, חקוק מותי שלי. בין השניים אין אלא המתנה". תפישה זו שפיתח בארת ביקשה להתמודד עם אותה אמנות חדשה שפרצה לתודעה האנושית ועיצבה את מושגי הדימוי החזותי מבראשית. לא עוד חיקוי של המציאות, אלא הקפאתה, בעוד האובייקט, מרגע הנצחתו, צולל אל מותו בעוד דיוקנו ממשיך וחי.
קשה שלא להרהר בבארת, כשצופים במופע הנפלא "מהפכה בצוותא". זהו מופע פנטסטי של צילום המעלה באוב את הישראליות של שנות ה-70, כפי שזו תועדה ונשמרה במרתפי שומרי החותם של הישראליות, ארכיון הערוץ הראשון, המצוי כיום בתאגיד השידור הציבורי.
ואם הספקנו כבר לשכוח, אזי המופע הזה, מזכיר לנו כי שנות ה-70, היו שנות מפנה מרתקות בהתפתחות הסיפור הישראלי. תום האופוריה של שלהי חודש יוני 1967, המסתיים בטלטלת אוקטובר 1973, שהובילו באופן משונה דווקא לפרץ של יצירה מוסיקלית ישראלית פופולרית. ובניגוד לימינו, נעדרי אורך הרוח, הטקסטים שהולחנו אז והפכו די מהר ללהיטים וברבות השנים לקלאסיקה של הישראליות, היו שירי משוררים.
אולם "צוותא" (אולי הנציג האולטימטיבי של מדינת תל-אביב כתופעת זהות תרבותית) היה ועודנו הרבה יותר מאשר אולם מאוכלס בכיסאות צפופים ובמראות המעניקות אשליה של אולם רחב ממדים. הוא היה ועודנו אולם צנוע, כיאה לאותה ישראליות נעדרת יומרות, בעידן שבו תרבות שפע וצריכה, טלוויזיה רב-ערוצית, ותקשורת סלולרית בכף היד, ותכנים זורמים תחת ידינו בשטף בלתי נגמר - היו לא רק בגדר מדע בדיוני, אלא בעיקר היו כל מה שהישראליות ההיא סלדה ממנו. הישראליות ההיא של צוותא, הייתה פשוטה, צנועה, סולידרית, ובעיקר תמימה מבלי להיות נאיבית.
המופע של תזמורת המהפכה, שנוטלת את צילומי הטלוויזיה ההם מצוותא ומעבירה אותם אל האולם המודרני של האופרה הישראלית, הוא חוליה בשרשרת של מסורת קצרה ונפלאה, שההרכב והמעבדים המוכשרים כבר הספיקו לגבש. זהו מופע שבו הזמן הוא רב ממדי: הכאן והעכשיו מורכב מדמות שלעתים כבר איננה עמנו עשור או שניים, מבצעת ביצוע חי של אחת מן הקלאסיקות שעלתה בצוותא, יחד עם התזמורת המנגנת בנגינה חיה עיבוד חדש, עם אמירה חדשה ומורכבת יותר, מאשר פס הקול ההוא של שנות ה-70, פס קול שהיה בו בעיקר תום: שתי גיטרות, בס, תופים וקלידים, ולעתים רק נגינת גיטרה.
במהלך המופע, צילומי הטלוויזיה הישראלית בשחור לבן של אמנים צעירים שבגרו יחד עמנו - שלמה ארצי, שלום חנוך, חווה אלברשטיין, שושנה דמארי, אריאל זילבר, יהודית רביץ, משולבים בעיבודים המצוינים של אמיר לקנר, זהר שרון ורועי אופנהיים ולצדם אילן פלד ורועי בר נתן - ברוכי הכישרון, מבליחים בסאטירה, לעתים נוקבת, שמדינת תל אביב מבינה היטב, גם כשהסאטירה מרומזת בלבד.
יש שיאמרו שנוסטלגיה, היא תמיד תוצר של טשטוש ושכחה אודות עידן שבו היו קשיים בלתי מבוטלים. המופע המרגש הזה, הוא הרבה יותר מנוסטלגיה. הוא הרהור, מחשבה מחודשת אודות מנין הגענו והיכן אנו ניצבים היום.
החיבור שבין הישראליות והישראלים הצעירים של שנות ה-70 המכונסים יחד, בצוותא, ולבין הישראלים של 2026, מעלה מחשבות נוגות לעתים על אובדן אותה תמימות, אך מנגד, מזכיר לנו, כי הישראליות ההיא, בעל החרדה הקיומית ההיא, התחלפה במדינה שבה צוותא, הוא כבר אולם קטן מלהכיל מדינה שהפכה למעצמה אזורית. בקיצור, "מהפכה בצוותא" הוא מופע מרגש, הרבה יותר מנוסטלגיה, מבט מצועף אל עבר שחי ובועט לנו בבטן. מומלץ!
התרעות פיקוד העורף