האקוסטיקה והסאונד של היכל האופרה שירתו היטב את הצלילים של מלודי. כך הפך המופע לחוויה סינמטית מאלחשת ומהפנטת. הסינגולריות של הערב בלטה - המוזיקה והתאורה, יחד עם הקאמרטה ומקהלת הילדים יצקו תחושה של יופי מסוכן ומחושב, התגלמות אסתטית של מפולת מרהיבה ומתגלגלת, מפוארת ומתוזמרת.
לצד Black Trombone, Strange Weather, My Name Is Trouble ו-Not Going Anywhere, נשמעו מצוין גם שירים מתוך Paris Amour, אלבומה האחרון של קרן אן. השירים החדשים לא הרגישו כמו תוספת מאוחרת לערב שנבנה סביב גינסבורג, אלא כהמשך טבעי של אותו קו אמנותי. דווקא המעבר מ-Melody Nelson דרך נקודות מפתח בדיסקוגרפיה של אן ומשם אל Paris Amour, אלבומה החדש, המחישו עד כמה עמוקה השפעתו של גינסבורג על דורות של יוצרים צרפתים ולא רק, ועד כמה קרן אן הצליחה להפוך את המסורת הזאת לשפה אישית משלה.
הרגעים הזכורים ביותר של החלק השני הגיעו כאשר שלומי שבן עצמו התיישב על הפסנתר. זו הייתה תצוגת תכלית של מוזיקליות, תשוקה רגישות ודיוק, שהזכירה עד כמה גדול חלקו בהצלחת הערב, והיו עדות לחברות העמוקה ולשיתוף הפעולה האותנטי והחי בינו לבין אן. הניהול האומנותי שלו הבריק ומצא נקודת מגוז נדירה שממזגת מחווה מכבדת למקור לבין יצירה פראית, חיה ונושמת.
התרעות פיקוד העורף