כיום הדינמיקה השתנתה - והפכה לחתרנית. מוסדות למוזיקה קלאסית אינם ממומנים עוד על ידי קיסרים או סוכנויות ריגול אלא על ידי אוליגרכים, קרנות הון ריבוניות ותורמים תאגידיים ששמם מופיע על חזיתות אולמות הקונצרטים. מי מתוכנת, איזה מוזיקה נחשבת קנונית, אילו מלחינים נכנסים לתוכנית הלימודים - אלו לא שאלות אסתטיות. אלו שאלות על כסף, יוקרה, ואיזו גרסה של תרבות זוכה לכנות את עצמה אוניברסלית.
הפוליטיקה החדשה של המוזיקה הקלאסית היא הפוליטיקה של הקנון עצמו. והוויכוח הזה, על המוסיקה שתהיה על הבמה, איזו תורד מהבמות, ומה אנחנו בוחרים לשמוע - הוא המשמעותי ביותר שהעולם הקלאסי התמודד איתו מזה מאות שנים.
ודווקא על רקע כל אלו, השאלה החשובה, ואולי גם התשובה, נמצאת קודם כל בידי המוסיקאי - אם יש לו היכולת ליצור מוסיקה שהיא באמת א-פוליטית, או שבעצם הבחירה שלו מה לנגן, יצירה של מי ואיזו מסורת מוסיקלית לכבד - כבר מראש מכניסה אותו לתוך ויכול פוליטי שכלל לא ידע שנכנס אליו.
התרעות פיקוד העורף