החבר'ה הכי איכותיים שיש
ויינרייך (40), שהשתתף בתוכנית "כוכב נולד" ב־2011, נפצע קשה במלחמת לבנון השנייה ונותר על כיסא גלגלים. "הייתי אז מפקד טנק, וכשהודיעו לנו שניכנס ללבנון פרצנו בקריאות צהלה ובריקודים, אבל מהר מאוד זה השתנה", הוא משחזר.
מאז תקופת הקורונה, שבה לקח פסק זמן מהמוזיקה, ויינרייך חי על קו ישראל־ארצות הברית ומקדם מיזם חדשני שהגה: "המטרה היא להפוך את ישראל למדינה הראשונה בעולם שמנגישה את הטבע לכולם, באמצעות כיסאות גלגלים מיוחדים שנעים על זחלים של טנק במקום על גלגלים רגילים. התוכנית היא להציב את הכיסאות האלה בכל רחבי המדינה, כך שכל אדם עם בעיית נגישות יוכל לשכור אותם בקלות דרך אפליקציה, בדיוק כמו ששוכרים קורקינט. מדובר באנשים שמעולם לא דמיינו שיוכלו להגיע עצמאית לים, לפארק, או לאתרי טבע, והמיזם הזה פשוט פותח בפניהם את העולם".
הגיטרה ליוותה בכל מקום
"הסיפור של השיר התחיל בראשית 2025. זו הייתה התקופה שבה התחלתי להבין ולעבד את העובדה שאני סובל מפוסט־טראומה. גרנו אז ב’יער הסודי’ בקפריסין, שזה מרחב ריפוי והתחדשות, וגם הופענו בו חמישה ימים בשבוע. בתקופה המורכבת הזו כתבתי את השיר. כשהפרויקט הגיע, ביצעתי אותו באודישן ואהבו אותו מאוד. ריגש אותי לראות שנותנים במה לשריונרים שחוו דברים מורכבים במלחמה. לכל אחד יש הסיפור והמטען שלו. אני גאה ושמח להיות שותף בפרויקט המיוחד הזה".
בשנת 2023 עשה אחיטוב רילוקיישן עם זוגתו לקפריסין, אבל ב־7 באוקטובר, עם פרוץ המלחמה, הוא חזר לארץ והתגייס ליחידת המילואים שלו. "האירוע הטראומטי המשמעותי הראשון שזכור לי קרה בדצמבר 2023 בבית חאנון", הוא משחזר.
"התעוררנו בבוקר והתכוננו למשימה במבנה שבו שהינו, ופתאום חטפנו שני טילי נ"ט. אחד הטילים התפוצץ ממש מול הפנים שלי. באירוע נוסף היינו בהתקפה בתוך עזה, ואחרי כשעה של לחימה נוצרה הצטברות קשה של גזים רעילים בתוך הטנק. באותם רגעים ראיתי שחור בעיניים, עם הבזקים קטנים של מציאות. לקח למערכת הרבה זמן לקבל שוב חמצן כמו שצריך. בזמן שהיינו במגנן, עם ירי מסביב, החובשים התלבטו אם להזמין מסוק פינוי. ביקשתי מהם שיחכו רגע, והתחלנו לשיר איזה שיר יחד. הפלא ופלא – השירה שיפרה את המדדים הרפואיים. המוזיקה הוכיחה את הכוח שלה כבר שם, בשטח".
לאחר ששוחרר ממילואים הוא חזר לקפריסין והופיע בפני ניצולי נובה וחיילים פוסט־טראומטיים, בלי לדעת שהוא עצמו בפוסט־טראומה. "לאחר סבב הלחימה השני קלטתי שאני נמצא בדריכות יתר בהשוואה לשאר החבר’ה", הוא מספר. "הגוף שלי התחיל לצאת מאיזון. התחילו לי כאבי ראש איומים, ובהמשך חוויתי התקפים בלילות. המשמעות הייתה ברורה: אני לא יכול לתפקד יותר. חזרנו לישראל כדי להתחיל את השיקום, שנמשך עד היום. בתוך כל זה, המוזיקה היא העוגן הכי גדול שיש. היא מרימה אותך מהמקומות הכי נמוכים. ברגעים שבהם אתה לא מוצא שום מפלט, פתאום מגיע שיר, ואתה נאחז בו".
לאחר כמה ימים בבית החולים, צפריר התעקש לחזור הביתה. "יצאתי מבית החולים כשהייתי עדיין על כיסא גלגלים כדי ללוות את אחיי שנפלו בדרכם האחרונה, והמשכתי את תהליך ההחלמה באשפוז יום", הוא מספר.
"מה שחוויתי שם מלווה אותי בכל רגע. הפציעה הפיזית שלי הייתה שטויות לעומת מה שקרה מסביב. החלק הקשה באמת הוא האובדן הגדול של החברים שיושב אצלי עמוק בלב, אפילו מעבר לטראומה של האירוע עצמו. גם ההשתתפות שלי בפרויקט הזה היא לזכרם ולמענם. התמונה המשותפת היחידה שיש לי עם הנופלים היא תמונה שבה אנחנו יושבים במעגל, ואני מנגן בגיטרה. הגיטרה ליוותה אותנו בכל מקום, גם בעזה וגם בלבנון. תמיד היינו שרים, מנגנים ועושים שמח, ותמיד אמרנו שהמוזיקה היא המגן שלנו. אחרי הפציעה עברתי תקופה של כמה חודשים שבהם לא יכולתי לגעת במוזיקה, כי נפגעתי גם באוזניים והתפוצץ לי עור התוף, אבל עבדתי על זה וחזרתי לנגן ולשיר כי אני לא מכיר משהו אחר".
התרעות פיקוד העורף