הערב הוגדר כמופע שקיעה, אף שבפועל הוא התחיל אחרי שהשמש כבר השלימה את חלקה באירוע. אבל ניחא. כשברקע נשקף קו הרקיע של גוש דן ועל הבמה עומדים שניים מהאמנים המזוהים ביותר עם מוזיקה ישראלית של טבע, רוח ואנרגיות טובות, אפשר היה להבין למה התכוון המשורר.
המופע התחיל בישיבה, מה שעורר לרגע תהייה. האם זה הקהל שהם מושכים היום, אנשים שמעדיפים לקבל את "מחוזקים לעולם" מתוך כיסא מסומן? או שהקהל הצעיר יותר פשוט מחכה לאות כדי לקום? התשובה הגיעה מהר. בתוך שלושה שירים הקהל קיבל את הסימן, קם ממקומו ונהר אל הבמה. מאותו רגע הערב הפסיק להרגיש כמו מופע נוסטלגי והפך למסיבה אחת גדולה, וקצת נוסטלגית.
וכאן התברר הדבר הראשון שעבד בחיבור הזה. לא קיבלנו בלוק של אברהם טל ואחריו בלוק של מוש בן ארי, אלא מופע משותף בכל מובן המילה. השירים שלהם נשזרו זה בזה, הם הצטרפו לביצועים זה של זה, ולעיתים נדמה היה שהחומרים נכתבו מלכתחילה כדי להיפגש על אותה במה.
העיבודים החדשים מילאו כאן תפקיד חשוב. השירים נשארו מוכרים מספיק כדי שהקהל יוכל לשיר כל מילה, אבל קיבלו קצב, נפח ואנרגיה שהרחיקו אותם מערב מחווה לעצמם. "כל הילדים קופצים רוקדים" כנראה היה מקפיץ את הקהל, שבאמת כלל גם ילדים, גם בלי שישנו בו דבר. אבל הקטעים החדשים שנוספו לביצוע נתנו סיבה להגיע לא רק כדי לשמוע את הלהיט, אלא כדי לגלות מה טל ובן ארי עושים איתו היום.
במקום להישען רק על הזיכרון של הקהל, השניים הראו שהם עדיין יודעים לעבוד עם החומרים שלהם, להזיז אותם קדימה ולתת להם חיים חדשים.
לא כל שיר הצליח להשתחרר באותה מידה מהעבר שלו. "Jah Is One" הוא שיר גדול בפני עצמו, אבל קשה לשמוע אותו היום בלי לחשוב על הביצוע המשותף והמוכר משנת 2007. מאז אותו ביצוע, כמעט כל גרסה נוספת נשמעת מעט כמו מחווה אליו, ואין מה לעשות, גם ביצוע טוב עלול להחוויר לצד רגע שכבר קיבל מעמד אגדי.
לעומתו, הביצוע ל"קול גלגל" היה אחד הרגעים המרגשים בערב. זה שיר שמצליח לחדור דרך שכבת הציניות שאפשר לצבור מול שירים כמו "שבוע טוב" ושאר המנוני האנרגיה החיובית. לרגע אחד, גם מי שהגיע מוכן להתבדח על רוחניות, אחדות והודיה מצא את עצמו עומד מול הבמה ושר בלי צורך להתנצל.
המופע כולו היה שמח, לעיתים באופן כמעט חסר התנצלות. חלק מהשירים המאחדים קיבלו לפרקים טעם של דביקות קלה, ואפילו מעט יותר מדי "ביחד ננצח". אבל קשה להישאר אדיש כשמדובר באורגינל של האנרגיות הטובות. לא במוצר שהורכב במעבדת פופ כדי לענות על מצב הרוח הלאומי, אלא בשירים שנכתבו בידי אמנים אמיתיים אי שם בתחילת שנות האלפיים, הרבה לפני שהאופטימיות הפכה לאסטרטגיה שיווקית.
המופע הזה הזכיר דבר שקל לפעמים לשכוח בתוך תעשיית הפופ המקומית: יש בישראל יוצרים שהם אמנים בכל מובן המילה. הם כותבים, מלחינים, מנגנים, גם על חליל צד לא פחות, ושרים, ולא זקוקים לטריק גדול יותר מהשירים עצמם. טל ובן ארי לא עלו לבמה כדי להזכיר לקהל שפעם היה פה שמח. הם עלו כדי להזכיר לנו למה.
התרעות פיקוד העורף