כבר מהפוסטר של המופע, שהופץ על ידי ההפקה, היה ברור לאיזה כיוון הערב הולך: הרבה צבע, הרבה אור. בדרך למופע היו המון פקקים ובאמת ההפקה טרחה לעדכן שיש לצאת טיפה יותר מוקדם על מנת שלא להיתפס בעומסים.
כשעברנו את כל הלוגיסטיקה, חיכה על הבמה, נרקיס שהוכיח שוב למה הוא נחשב לאחד הפרפורמרים היציבים והאפקטיביים בפופ הים-תיכוני הישראלי: אנשים קמו, שרו, רקדו, שלפו טלפונים כשצריך, וחזרו להיות קהל חי ברגעים שנדרשה בהם נוכחות אמיתית. בעולם שבו לא מעט הופעות נצרכות דרך המסך, אצל נרקיס עדיין יש תחושה של ערב שמתרחש קודם כל בגוף.
הסט נע בין להיטי ענק, קטעים קצביים ובלדות אהבה שנדמה שנולדו בדיוק עבור ערב כזה. מגל של "ערב טוב" ועד "ילדונת", נרקיס בחר במסלול הבטוח: הוא יודע היטב מה הקהל שלו מבקש, והוא לא מנסה להתנצל על כך. בין הכשרונות שלו זה גם לדעת להחזיק ערב שלם על בסיס של כריזמה, ניסיון, שירים מוכרים ויכולת לייצר תחושת חגיגה.
דווקא הנגיעות האלה מדגישות משהו חשוב אצל נרקיס: הוא במיטבו כשהוא לא נשען רק על מכונת להיטים, אלא משאיר מקום לנגינה חיה, לנשימה ולתנועה. בתוך מופע גדול ורווי קהל, המרווחים האלה מונעים ממנו להרגיש צפוי מדי.
ועדיין, לא הכל זרם חלק. ההגעה לאמפי Max לוותה בעומסים ובפקקים, והלוגיסטיקה סביב הכניסה למתחם הרגישה כמו נקודה שעדיין דורשת שיפור. בערב שממותג כחגיגה גדולה, חוויית הקהל מתחילה הרבה לפני שהאמן עולה לבמה, כבר בדרך לחניה, בכניסה ובתחושת הסדר סביב האירוע. במקרה הזה, המופע עצמו הצליח לפצות על חלק מהסרבול, אבל אם זו אמורה להפוך למסורת קיץ קבועה, גם המעטפת צריכה להיות מדויקת יותר.
התרעות פיקוד העורף