12 השירים שמרכיבים את petal מהווים את אחד מרגעי השיא האמנותיים בקריירה של מוזיקאית שלא נשאר לה מה להוכיח. האלבום הוא אחד הביטויים המזוקקים ביותר לסל הכישרונות הבלתי נתפס שלה ומשלב אותם ליצירה מגובשת שלשנייה לא מרפה מהאוזן. ההתייחסות אל גרנדה כאל אחת הווקאליסטיות הגדולות של הדור זה אולי נכון, אבל רחוק שנות אור מלתאר את הדמות האמנותית רבת הפנים שלה.
petal הוא אלבום התפכחות כואב. הוא עוסק באהבה רעילה, נושא מאוד פופולרי בימינו, אבל מתוך התמקדות בצד הנואש שמוביל אליה ומתוך הבנה ש"לקיחת האחריות" עליה חמקמקה. השירים שבו מקפידים שלא לשלוח אצבע מאשימה באופן ישיר כלפי צד מסוים ומלהטטים בסבך הרגשות מתוך חמלה לאהבה שסוגרת מכל הכיוונים.
לאורך השנים, גרנדה הקפידה כמעט תמיד לא לשיר את האהבה עד הסוף, לצחוק עליה ועל עצמה ויותר מכל – לשיר על הפרדוקסים האינסופיים שהיא מכילה. באלבום היא מצליחה לספר סיפור במילים ספורות ולכתוב טקסטים מדויקים שלא נופלים אל הקלישאה או הפלקטיות. השיח הציבורי סביבה לא מספיק מדגיש את העובדה שגרנדה היא כותבת מעולה, כזאת שיכולה לבנות את הדמויות שלה ושל אחרים במשפט אחד ולייצר סחרור רגשי ברמז. petal הוא אלבום בהיר מאוד שעוסק בבלבול, צליל מדויק שמנגן על החריקות שמביאה איתה האהבה.
ב-Hate that i made you love me היא בוחרת לעסוק באחד הנושאים הטעונים ביותר של ההתאהבות - האובססיה. בשיר גרנדה מתנצלת בפני אדם שהתאהב בה על כך שלטענה היא גרמה לו, או לפחות סייעה לו, להרגיש כך, ושרה בפזמון התנצלות לא שגרתית: sorry that I made me your type. מדובר בזווית חריגה מאוד לאהבה לא סימטרית ולחמלה שיש לה כלפי מי שגרמה לו, במודע או שלא במודע, להתאהב בה.
בוחרת לא לצעוק
לאורך רוב הקריירה שלה, אריאנה גרנדה התעקשה שלא לשיר חזק. מספיק רק לפתוח את הרילס ברשתות החברתיות כדי לדעת שלא מדובר במגבלה ושהיא יכולה לפתוח את המבערים של מיתרי הקול יותר מכל זמרת אחרת. עם זאת, בקריירת הסולו שלה היא בחרה דווקא לשיר "מאופק", מהלך שהגיע לא פעם עם תחושת תסכול מהצד המאזין. כשהיא מתארחת או בעשרות אלפי סרטוני הטיקטוק בהם היא מחקה דיוות, אין לה שום בעיה להגיע בלי מאמץ הכי גבוה שאפשר. באלבומים שהוציאה לעומת זאת, אלה שהפכו אותה לזמרת המושמעת ביותר בעשור הקודם, היא לא מיהרה להשתמש בקול שלה באופן מוגזם כדי להרשים.
הזעקה של גרנדה אף פעם לא הייתה בפרונט ותמיד הגיעה בזמן הנכון כדי להשתלב בהרמוניה. מוזיקת האינדי העולמית עמוסה בתופעה של הכפלת קולות וניסיונות של אמנים ואמניות לבצע תפקידים ווקאליים שונים באותו השיר. לא פעם זה נשמע מאולץ או כניסיון לחפות על מגבלות קוליות כלשהן. גרנדה היא אחת מיוצאות הדופן היחידות. ב-Dangerous Woman, שיר הנושא מהאלבום האדיר שהוציאה לפני עשור, היא שומרת על השירה במשלב יחסית מאופק ורק בסוף דוחפת בכל הכוח, תוך שהיא מקפידה לעשות זאת רק בקול השני בסוף השיר. הרגע הזה, שנמשך שניות בודדות, מעורר צמרמורת דווקא משום שהוא לא משתלט על השיר ונמצא שם כדי לשרת אותו, לשחרר את המתח שהוא בונה לכל אורך הדרך.
גרנדה אמנם לא צועקת ב-petal, אבל ההכפלות שהיא עושה ושירים בהם שרה שניים, שלושה או ארבעה קולות שונים בתכלית, נשמעים כמו הצגת יחיד בתיאטרון רב דמויות. העובדה שזה לא נשמע עמוס או משעמם לא מסתכמת רק בעובדה שהיא אחת מזמרות הפופ הגדולות של העידן הזה, אלא דווקא נוגעת לכישרון אחר שיש לה - המשחק. הקולות בשירים שלה נראים יותר כמו חלוקת תפקידים למחזה - הקול הראשון מפלס את הדרך למוזיקה, והגיבוי מאחור מגיע בקולות השניים והשלישיים. השירה המרכזית אמונה על הבלבול ודווקא השכבות מייצרות את המחשבה הבהירה והסותרת. כך גרנדה מאפשרת לסיפור של האלבום ושל סצנות האהבה היפהפיות שבו ללכת קדימה ואחורה, להוסיף עוד כיוונים למפה שהיא משתמשת בה כדי למצוא מנוחה.
התרעות פיקוד העורף