במשך עשרות שנים הוא מסרב להיכלא תחת הגדרה אחת, ונע בחופשיות בין מוזיקה, קולנוע, ציור, שירה וספרות. כאחד הקולות הבולטים של תרבות הנגד בישראל, הוא רואה ביצירה שליחות - דרך לערער מוסכמות, לעורר מחשבה ולהשאיר חותם. "אני מתייחס ליצירות שלי כמו אל כלי נשק", הוא מסביר. "המחאה היא חלק אבסולוטי מהמהות שלי. אני תמיד רואה את המכוער, את הרע ואת הדבר שעומד להתנפץ. זה לא אומר שאני אדם לא אוהב או לא מחבק, ויש אפילו אנשים שאומרים שאני אדם נחמד מאוד, אבל ראיית העולם שלי היא כזו".
12 שירים בשבעה ימים
חלק מיצירתו של דותן מאוגד בספרו "אל תדליקו לי נר" (הוצאת ספרי עיתון 77), שראה אור בשלהי השנה שעברה וזוכה עכשיו לערב השקה מיוחד (18 באוגוסט בסלון "המטמון", בבית רומנו בתל אביב). הספר כולל שירים, ציורים ורישומים שדותן יצר בין השנים 1980 ל-2020, חלקם מוכרים מאלבומים של להקת "הקליק" שהוא הקים והוביל, חלקם פורסמו במקומות אחרים וחלקם ראו אור לראשונה בספר.
"הספר הזה הוא החוזה שלי עם הארץ", דותן מצהיר. "אנשים מדברים המון בימים אלה. מילים בארץ נהיו הדבר הכי זול. אני חתום על כל מילה בספר הזה. כשכתבתי ושרתי לפני 45 שנה את השורה 'ארץ, את יודעת, נמאס לי להיות נתין שלך, אני לא נולדתי חייל, את, מי את בכלל?' (השיר "נמאס לי" של "הקליק", ד"פ) - אני עדיין חתום על זה".
"לפני הגיוס לצבא אלי ואני נסענו לאנגליה, וזו הייתה חוויה קיצונית. זה היה סקס, סמים ורוקנרול בדיוק כמו בדמיונות הכי פרועים שאפשר להעלות על הדעת - לקחנו טריפים, עישנו גראס כל הזמן, שמענו מוזיקה וניגנו. אחרי תקופה חזרתי ישר והתגייסתי. כשהשתחררתי, ואלי חזר מחו"ל, נפגשנו בתל אביב ורצינו לכבוש אותה באמצעות המוזיקה.
"אלי אמר לי: 'דני, עשה טובה, תכתוב שירים שינצחו את הרדיו'. גרנו אז במרחק של 200 מטר זה מזה, אבל כמו ירושלמים טיפוסיים לא זזנו מהבית, והיינו מנהלים הכל בטלפון. השיר הראשון שכתבתי היה 'אמא, אני לא רוצה להיגמל'. התקשרתי לאלי בבוקר והקראתי לו את המילים. הוא הקשיב ואמר: 'תגיד לי, אתה נורמלי? אין לזה שום קשר לרדיו. זה הדבר הכי גרוע שיכול להיות'.
"לאלי היה ראש של גאון לצד שמיעה בעייתית, ואני חושב שהשילוב הזה אפשר לו לייצר מוזיקה כל כך שונה. עוד באותו הערב הוא התקשר אליי עם מנגינה מוכנה. אמרתי לו: 'אלי, זה מעולה'. אלי אף פעם לא אמר מילה נגד המילים שלי, ואני מעולם לא אמרתי מילה נגד הלחנים שלו. ככה, במשך שבעה ימים רצופים, כתבנו לא פחות מ-12 שירים. לא היה שום היגיון מבחינתנו שמישהו אי פעם ישמיע אותם ברדיו. כך נולד ב-1981 האלבום הראשון של הקליק - 'אמא אני לא רוצה להיגמל'. זה היה אלבום קונספט שלם, שבו כל שיר הוביל לשיר הבא, כעין מסלול חיים של אדם כושל, קצת עתידני. האלבום נע ממוות עד לידה, ואז בחזרה אל המוות".
קולם של המקופחים
"למרות הכל, האלבום הזה ניצח את הרדיו", דותן אומר היום. "השמיעו את כל השירים שלו. את 'אינקובטור' השמיעו בתדירות גבוהה, למרות שזה שיר עם מילה אחת. זה העניק לנו מעמד לא צפוי של יוצרים. ההצלחה הזו הפתיעה אותנו. הופענו עם השירים האלה למעלה משנה לפני שהוצאנו את האלבום. ניגנו בלי הפסקה, וכשהגענו סוף-סוף לאולפן ההקלטות היינו כבר משופשפים. היינו חברי להקה בעלי אופי שונה לחלוטין זה מזה, אבל מה שחיבר בינינו בצורה אבסולוטית היה המוזיקה. האלבום הזה הוא למעשה הבסיס לספר שהוצאתי. כולו מורכב משירי מחאה חריפה".
האלבום הבא של הלהקה, "עולם צפוף" (1983), המשיך את הקו של קודמו וכלל את הלהיטים "אל תדליקו לי נר", "כל האמת" ו"אני אבוד". אחריו הלהקה הורידה הילוך בהופעות ובהקלטות, וכעבור שנים חזרה לפעילות. אלא שהיא איבדה שניים מחבריה. "בעצם, חצי מהקליק כבר אינם", דותן אומר. "ז'אן ז'אק גולדברג נפטר ב-2006 ואלי אברמוב נפטר ב-2015. הם חסרים לי מאוד ואני מתגעגע אליהם בצורה עמוקה".
"תמיד אהבתי לעסוק בכמה דברים במקביל", דותן מעיד. "מגיל מוקדם מאוד אהבתי לצייר, לכתוב ולשיר, ואני אפילו אוהב לרקוד. על אף שאני הרקדן הכי גרוע שיש, ומעולם לא הצלחתי ללמוד לרקוד, אני אוהב את התנועתיות הפיזית. בעיניי, אין דבר כזה 'אמנויות' ברבים - יש אמנות אחת גדולה. לסרטים הגעתי דרך בת הזוג שלי, דליה, שהחלה את דרכה בלימודי קולנוע ותיאטרון. בשלב מסוים נצמדתי אליה והבנתי שלעשות קולנוע זה דבר נפלא. אנחנו יוצרים יחד בתחום הדוקומנטרי, שאותו אני אוהב במיוחד. בקולנוע, בדיוק כמו במוזיקה, אני מביא לידי ביטוי את ההיבט החברתי ומשמיע את קולם של אנשים שלא קיבלו במה. כל מה שאנחנו עושים מגיע מהמקום הזה".
התרעות פיקוד העורף