הקטע הוא שהשיר הזה מגיע מטעמים עמוקים בהרבה מסתם להיט רדיו: השתיים לא מפחדות לגעת בעצבים החשובים של התקופה, כולל השילוב המושכל של עברית וערבית, תוך שהן עומדות על זכותן המלאה לבטא מיניות, חוצפה ושחרור בלי להתנצל על שום דבר. המוזיקה כאן משתמשת בהומור עצמי דוקרני, בטקסטים שזורקים עוקצנות על גברים שבאים בידיים ריקות, ובהפקה מרימה שזורקת את המאזין ללב הבלאגן. אין פה יומרות אומנותיות מיותרות; יש פה שתי יוצרות שעושות מה שבא להן, מנערות את הקיץ, ויורקות את האמת שלהן בלי למצמץ.
2. סטפן לגר ומתן דינו ב"פארלה פארלה": פופ נוסחתי שלא ממציא את הגלגל
השיר נע על הציר שבין השכונה והאותנטיות לכאורה - עם שורות על כיפות שחורות, חליפות נייק, מותגי יוקרה כמו גוצ'י, פראדה וריצ'רד מילי, וקריצות לקהל דובר צרפתית - ומכוון ישירות אל תוך הרחבה והטיקטוק. ההפקה מתקתקת, הקצב היסטרי, והאנרגיה של סטפן לא נותנת מקום לשאלות מיותרות. זה אולי ספק גדול אם השיר יתברג כלהיט זכיר, אבל הוא מביא בדיוק את הנוסחה שהפכה את לגר לכוכב מלכתחילה: קליל, קצבי, חסר מעצורים וקורץ למאזינים בגובה העיניים.
3. נרקיס בסינגל החדש "פרופסור למילים": בלדת לב שבור בוגרת ומדויקת
מבחינה מוזיקלית, נרקיס שומרת על הקו האותנטי שלה - הקול שלה עמוק, מגיש את המילים בכבוד ראוי לטקסט, ומוביל את השיר בבטחה בלי לנסות בכוח להיות משהו שהיא לא. ההפקה עוטפת את השיר במעטפת נקייה ומדויקת שנותנת מקום למילים ולרגש לנשום, בלי להעמיס עיבודים מיותרים. זו יצירה טובה, יציבה ושלמה שמוכיחה שכשנרקיס עושה פופ-בלדות נקי ושקט, המקום שלה בלב הקהל מובטח בצדק גמור.
4. סתיו זלצמן (STAV) בסול בינלאומי, כחול-לבן, שנוגע בנשמה
"Antifragile" הוא הצהרת כוונות של יוצרת וזמרת בוגרת, שמביאה אל המיקרופון נשמה טהורה ויכולת נדירה לתרגם כאב ועוצמה לחוויה מוזיקלית סוחפת. אם זה הטעם של מה שמחכה באלבום הקרוב, אפשר כבר להתחיל לספור את הימים.
התרעות פיקוד העורף