הם מתקרבים לזרים מוחלטים בפארקים של גרמניה וניו-יורק ושרים להם בפרצוף את מה שכולם חושבים, בעזרת טקטיקה מתוחכמת של הסחת דעת מוזיקלית. אייל ורטלסקי ואדם שור עברו מהבמה למרחב הציבורי והפכו לתופעת רשת עם מיליוני צפיות, אבל מאחורי ההומור הבוטה מסתתרים אתיקה קפדנית, משמעת והמון נונסנס.
את הראיון עם אייל ורטלסקי ואדם שור, הצמד שמאחורי פרויקט הרשת Two Jews או Adam and Eyal פתחנו בשיחת זום בזמן שהם התמקמקו בלובי של מלון בוטיק בפריז. עוד לפני שהספקנו לעבור את שלב ההכרות הבסיסי, גבר מקומי התחיל לצרוח בצרפתית קולנית במרחק מטרים ספורים מהם. הכאוס השתלט על החלל, הם נראו בהלם ונאלצנו לקטוע את המשך הפגישה. הם עלו לחדרם והתקשרו אליי כדי להמשיך משם. במבט לאחור, התקרית הזו הייתה ההקדמה המושלמת לשיחה שלנו. האמנות של ורטלסקי ושור ניזונה בדיוק מהרגעים האלה, משברירי המציאות, מחוסר הנוחות במרחב הציבורי, ומהיכולת לקחת אנומליה אקראית ולהפוך אותה לפאנץ' קומי מהדהד.
החיבור ביניהם רחוק מלהיות מובן מאליו. ורטלסקי (30) נולד בחיפה, עזב את ישראל אחרי הצבא והשתקע בברלין כדי לטפח קריירה כסטנדאפיסט. שור (41) נולד בירושלים, גדל בניו יורק מגיל שש, וטיפח קריירה כזמר אופרה מקצועי לפני שחצה את הקווים לעולם הקומדיה בבירה הגרמנית. הם נפגשו ב-2019, בהופעת שוליים בברלין. הפער הגילי והרקע המוזיקלי המנוגד יצרו מתח שזעק שיתוף פעולה. בהתחלה זה התבטא במופעי במה סטנדרטיים למדי: שילוב של שירים קומיים עם קטעי סולו של כל אחד. במובן הזה, הם משתייכים למסורת מוכרת של קומדיה מוזיקלית, מאמנים כמו Tim Minchin ועד צמדים כמו Flight of the Conchords. אלא שאצל שור וורטלסקי, המתח בין הכשרה אופראית לסטנדאפ ישיר וגס יותר מעניק לפורמט הזה צבע מובחן משלו. הניסיונות הראשונים לתרגם את האנרגיה הבימתית הזו לסרטוני רשת נתקלו בחומה המוכרת של הבדלי מדיום. הבמה, מה לעשות, סובלת השתהות ומאפשרת בנייה איטית של אקספוזיציה; הרשת דורשת הפתעה לפרצוף בשלוש השניות הראשונות, אחרת האצבע ממשיכה לגלול.
ההבנה הזו הולידה את הפריצה שלהם, שהגיעה ממקום בלתי צפוי וכנראה הנמוך ביותר האפשרי: הרכבת התחתית. הרעיון הראשוני נולד מתוך התבוננות סוציולוגית פשוטה. "תמיד ראינו את כל החבר'ה האלה שמנגנים ברכבות ומבקשים כסף," הם משחזרים, "והסתכלנו על זה ואמרנו, בוא'נה, זה יכול להיות מצחיק לעשות את זה, רק פשוט עם שיר ממש דפוק וביזיוני". ואכן, סרטון שבו ביצעו שיר עם סצנה מוגזמת על קלקול קיבה ברכבת תוך אינטראקציה קומית עם נוסע תמים, הפך לוויראלי ושרטט את קווי המתאר של המתודולוגיה שלהם. "העלינו את זה, זה ממש הצליח, ואנשים צחקו", הם מסבירים כיצד הפורמט השתכלל מאז, משירת רכבות אקראית לכדי היכולת לשיר לאנשים ישירות על המציאות המתרחשת מולם באותו הרגע.
אנטומיה של שיר רחוב תהליך היצירה של הצמד הפך למנגנון משומן של אלתור תחת לחץ
עם כל הכבוד ל"קומי קומי" של ערוץ ביפ בשנותיו היפות, בעידן שבו מתיחות רשת הפכו למפגע תרבותי מעייף, אדם ואייל מצאו מעקף אינטליגנטי יותר. אמנים שפועלים על התפר שבין מוזיקה לקומדיה תמיד היו שם, מ-Tenacious D ועד Bo Burnham, ובישראל מתירס סקסואל ועד שירי מרפסת. המנגנון שעליו הז'אנר הזה נשען מזכיר את מה שקוסמים מכנים הסחת דעת: המלודיה הקליטה, הקצב וההרמוניה המוקפדת מושכים את האוזן לכיוון אחד, בזמן שהבדיחה מתגנבת מכיוון אחר. המוזיקה משמשת כאן כסוס טרויאני, עוטפת את הגרעין הבוטה, הפוגעני או הרנדומלי באריזה אסתטית ונעימה, מרככת את מנגנוני ההגנה של הקהל ומאפשרת לו לקבל הומור שבסיטואציה רגילה היה עלול להידחות מיד.
אבל הוויראליות הזו מביאה איתה דילמות מוסריות שיוצרי תוכן רבים מעדיפים להדחיק. השיחה עם השניים חושפת קוד אתי נוקשה למדי בסביבה צינית. הם מודעים לכך שהם פולשים למרחב הפרטי של עוברי אורח. כשהצגתי בפניהם את דינמיקת הפלישה הזו, העובדה שהם ניגשים לאנשים יושבים ומטיחים בהם אמת רדיקלית מבעד לגיטרה, ותהיתי אם היו סצנות שבהן הקהל לא זיהה את ההומור ופשוט התעצבן, הם מיהרו להסכים. "תחשוב שאנחנו בגרמניה, ויש שם אנשים שלא יודעים מה זה אירוניה", הם מתארים את מחסום התרבות. "הם לא מבינים הומור, אז אתה שר להם שירים והם פשוט רואים את זה כמשהו חודרני". הקושי באיתור עוברי אורח דוברי אנגלית בברלין הוביל אותם בשנה האחרונה להעתיק חלק ניכר מהפעילות גם לניו יורק, זירה סלחנית בהרבה.
ועדיין, בכל יעד, החוק שלהם ברור: מבקשים אישור פרסום לאחר מעשה. "אנחנו מסיימים את השיר, הולכים, ואז עשר שניות אחרי זה מסתובבים ואומרים להם, "סתם, זה היה בצחוק, וצילמנו אתכם" מתארים השניים את הנוהל. מישהו סירב? הקטע נגנז, גם אם הוא נתפס כזהב קומי. "אנחנו מבקשים אישור, ואם הם לא זורמים, אנחנו לא לוקחים את זה", הם מודים בכנות, "אנחנו מקבלים מלא לא". זו החלטה שיש לה מחיר תפעולי כבד. הסיכון המקצועי שלהם הוא תמידי, או כפי שניסחו זאת בעצמם: "זה הסיכון הכי גדול, שזה יהיה קרינג' ל-30 שניות ואז בסוף לא נשתמש בזה בכלל", והעבודה ירדה לטמיון. התלות הזו בחסדי המצולמים היא עקב אכילס של הפורמט, אך גם מה ששומר עליו אנושי.
מה שמבדיל אותם עמוקות מתעשיית הווידאו המהירה הוא גם קצב הייצור. בזמן שאלגוריתם הטיקטוק או הרילס דורש הזנה יומיומית, הם בוחרים לשחרר בממוצע רק סרטון אחד בשבוע. הם מסרבים להעלות תוכן שהם לא מאמינים בו, וזה תקף גם לגבי הצעות לפרסום ממומן. האתגר היצירתי הגדול שלהם כעת, אחרי תקופה של הצלחה מבוססת מומנטום, הוא להימנע משכפול עצמי. קל מאוד להיתקע בלופ ה"נוסחה" של להביך זוגות ברחוב; הם מחפשים לחפור לעומק. שיר אקראי שנוצר על "תה מול מאצ'ה" או "ציצי או תחת" הוא בעיניהם דוגמה לרגע ספציפי וחד-פעמי שלא ניתן לשכפל, בניגוד לפורמטים מהונדסים.
השם שבחרו, Two Jews, אמנם משחק מיד על פוליטיקת זהויות ועל הציפייה למניפסט דתי, אבל מבחינתם הוא גם אמירה פשוטה וישירה: השניים גאים מאוד ביהדותם ולא מנסים לרכך, להצניע או להתנצל על הזהות שהשם מציב בחזית. ובכל זאת, התוכן שלהם חומק ברובו מהגדרות לאומיות צרות ומרחף באזורים אוניברסליים יותר. ההשפעות הקומיות שלהם נעות בין קומיקאים אירופאים לאמריקאים, אך נדמה שהם כבר הצליחו לרקוח תת-ז'אנר שהוא רק שלהם. במקביל, הם מתחילים לבחון גם טריטוריות סאטיריות חדשות, כמו פרויקט ה"בולבול בראדרס", דמויות של צמד אחים שמגיע להפגנות פרו-פלסטיניות כדי למכור, בשיא הניתוק, בייגלה, שתייה ודגלים לשני צדי המתרס. גם כאן האירוניה נמצאת בפרטים הקטנים: את "הדגל הפלסטיני" שהם מציעים למפגינים מחליף למעשה דגל ירדן, מתוך הנחת היסוד הקומית שאיש ממילא לא יעצור לבדוק את ההבדל. המערכון עבד כל כך טוב, שהבדיחה גלשה כמעט מיד מהמסך למציאות, והסחורה שהכינו סביב הדמויות נמכרה בתוך זמן קצר. זו דוגמה חיה למעבר מ"מתיחת רחוב" לבניית עולם ודמויות קומיות מובהקות, כשהיתכנות לפיתוח סדרת רשת או טלוויזיה סביבן כבר נמצאת על השולחן.
האבולוציה הזו ניכרת במיוחד כשהם חוברים ליוצרים אחרים, כמו במקרה של שיתוף הפעולה עם הבמאי והיוצר דילן יוסף שטרית, שיצר וביים לאחרונה גם את הסרט הקצר "פפה הגדולה". סרט קצר בכיכובה של דר זוזובסקי שהוקרן במסגרת התחרות לקולנוע ישראלי קצר בפסטיבל הקולנוע ירושלים, שם זכתה זוזובסקי בפרס השחקנית הטובה ביותר. במקביל, הפרויקט העצמאי של שטרית, "The New York Degenerates", פועל באזור פרוע ושונה יותר: סדרת מערכונים סאטירית-מוקומנטרית באינסטגרם, שמאגדת קומיקאים לגיחות צילום ספונטניות וחסרות רסן ברחבי ניו יורק.
החיבור עם אדם ואייל, שנרקם דרך המקעקעת והאמנית שני ניצן, הוליד דינמיקה קומית שחורגת מגבולות ה"דאחקה". "לאייל ואדם היה כבר מאוד ברור מי זה פאט סינטרה, והם אלו שכתבו לו את השירים המזעזעים", שיתף אותי שטרית כשהתחקיתי אחר שורשי שיתוף הפעולה. שיטת העבודה על הסט, הגעה עם מסגרת רעיונית כללית שמשאירה כר נרחב לאלתור פרוע, התלבשה בטבעיות על היכולות של הצמד. התוצאה הייתה כה משולחת רסן, עד שלדברי שטרית, "חצי מהזמן היינו צריכים להתעסק בלאסוף את עצמנו ולהתרכז כדי לצלם משהו עד הסוף בלי לצחוק". העבודה על הפרויקט הזה לא רק פתחה להם דלת לפורמט מהודק ומקצועי יותר, אלא גם הוכיחה שהאנרכיה המחושבת שלהם מסוגלת להחזיק נרטיב מתוסרט למחצה, כזה שקורץ למסורת המוקומנטרית הגדולה.
לקראת סוף השיחה המרתקת שלנו, עלה נושא העתיד. שור וורטלסקי כבר מביטים מעבר לפיד. העדיפות הנוכחית שלהם היא הבמה: הם מריצים מופע סטנדאפ שממזג את השירים הקומיים שלהם עם קטעי סולו נפרדים. שאלות פתוחות עדיין נותרו באוויר, איך יתורגם פורמט הרחוב הכאוטי לתוך סדרת מערכונים מתוסרטת? ואיך ייראה המפגש שלהם עם הקהל הישראלי? ישראל מסומנת מבחינתם כיעד מבוקש להופעות בעקבות דרישה גוברת, גם אם הפרטים הלוגיסטיים טרם נסגרו.
השיחה הזו חידדה אצלי הבנה פשוטה אך הכרחית על תרבות הרשת העכשווית: כשהמדיום מתגמל זעזועים רדודים ופרובוקציות ריקות, אדם ואייל מוכיחים שאפשר לייצר תוכן ויראלי שהוא גם חכם, נשען על קומפוזיציה, ואפילו מתנהל באתיקה מעוררת הערכה. הם ממשיכים לפסוע על התפר הדק והמסוכן שבין הומור גבוה לטראשי, ובין מוזיקה קלאסית לפאנצ'ים. וכפי שהם עצמם ניסחו זאת היטב רגע לפני שניתקנו: "המטרה היא פשוט לעשות מצחיק, ולהמשיך לעשות מצחיק".
התרעות פיקוד העורף