אלבום הבכורה שלה, "אפס ציפיות", הוא אלבום מרוכז וקצר שמציג פרסונה מוזיקלית מגוונת. בניגוד לאלבומי בכורה רבים, שנוטים להגיש למאזין כרטיס ביקור אחיד שמבליט את הצדדים הבולטים ביותר, האלבום הזה מגיש קול ברור שלא מפחד לחקור את הגבולות שלו: בין ראפ לפופ, בין האישי ללאומי. כל אלה מוגשים בעברית דיבורית שנעה בין סטוריטלינג לפואטרי-סלאם, עם הרבה הומור ורפרנסים מדויקים שממסגרים סיפורים שלמים ולא מפחדים לערבב עולמות. היא מסוגלת להחזיק את חוה אלברשטיין, זהר ארגוב, טונה, יום כיפור, מימונה, ערוץ הכנסת, חסמבה, בילי אייליש, ג'יי-זי, שייקספיר ואינסטגרם - בלי שאף אחד מהם ירגיש זר. לא כל הנסיונות האלה הם באותה הרמה, אבל הם מקנים לאלבום זהות מאוד ברורה.
אמונה לא נותנת לנו לנחש מאיפה היא מגיעה. כבר בשיר הפתיחה, "עבודת שורשים", היא כותבת את אילן היוחסין המוזיקלי שלה: קרן ומירי, שלמה, חוה, אריק וזוהר - עד נצ'י נצ' (רביד פלוטניק) וטונה. יש אצלה בסים, תופים, גיטרות וקולות רקע, עם הפקה חכמה של נדב עזרתי שלא מנסה להפוך אותה לראפרית "אמריקאית", אלא מחזקת את ההישענות על העברית ועל מסורת של singer-songwriter ישראלי.
אמונה מייצגת דור מורכב שאין בו שחור או לבן, והיא קול ישראלי לדור שחי בנוחות יחסית בתוך הסתירות והמורכבויות של הישראליות המודרנית. ב־"הולכת אחורה" היא שרה על המתח בין חיים חילוניים בהווה לבין העתיד מסורתי שהיא עדיין רוצה לעצמה; "יום עצוב" מוסיף לאהבה העמוקה לישראל את העייפות מהפוליטיקה, הרעש והויכוחים. וזו אולי הישראליות הכי מדויקת שמחפוד מציעה באלבום: לא זהות שצריך לבחור בה צד, אלא מרחב שבו ניגודים יכולים להתקיים יחד.
יש פער מאוד ברור בין הפרסונה שמקטינה את עצמה לבין האמנית המחודדת שהיא. הבחירה לקרוא לאלבום "אפס ציפיות" מבקשת להקדים את הביקורות ולתאם את מערכת היחסים עם המאזין: אל תצפו כאן ליצירת מופת. תוסיפו לזה את התיבול בהומור ותקבלו מנגנון הגנה משומן ומהוקצע, שחוזר שוב ושוב לאורך האלבום - ניסיון לשלוט באופן שבו היא נחשפת לפני שהעולם יעשה את זה בשבילה. וככל שהיא מתאמצת להקטין את הדרמה, כך היא דווקא חושפת אותה - סיפור האהבה בשיר "שייקספיר" מקבל את השם הכי גרנדיוזי שאפשר, אבל ממולא בשש־בש, כנרת וגלידה אחרי פרידה. ההומור מקטין לכאורה את הרגש, אבל עצם הצורך להקטין אותו מסגיר עד כמה הוא גדול.
התרעות פיקוד העורף