וזו אולי גדולתו האמיתית: הוא לא "ייבא" רוק לישראל. הוא עִברת אותו. הגיטרות, הביט, הבלוז והפסיכדליה קיבלו אצלו גוף עברי, וכך נוצר משהו שלא היה עוד חיקוי של אנגליה או אמריקה. חנוך הבין שהרוק הישראלי צריך לדבר בקול שלנו, עם החרדות שלנו, האהבות שלנו והמציאות הפוליטית והחברתית שלנו.
ב"חתונה לבנה" הוא הרחיב את גבולות המדיום כמעט עד הקצה; ב"מחכים למשיח" הוא הפך את הרוק למראה חברתית; ובשירים האינטימיים יותר, כמו "אהבת נעוריי" ו"לא יודע איך לומר לך", הוכיח שהמרחק בין המנון לאהבה פרטית יכול להיות קצר מאוד. אצלו, המלודיה מעולם לא הייתה קישוט למילים, והמילים מעולם לא היו רק תירוץ למנגינה. שני המרכיבים פעלו יחד, כמו שני צדדים של אותה תודעה.
מה שמרשים במיוחד הוא מבחן הזמן. חנוך נשאר רלוונטי לא מפני שהוא מסרב להזדקן, אלא מפני שהשירים שלו אינם שייכים באמת לזמן שבו נכתבו. "מחכים למשיח" נשמע היום לא פחות עכשווי משהיה אז; "אבשלום" עדיין נושא בתוכו געגוע שאינו זקוק להסבר; ו"נגד הרוח" ממשיך להוכיח שלפעמים שיר תקווה טוב יודע לומר את מה שאנחנו עצמנו מתקשים לנסח.
בגיל 80 שלום חנוך הוא כבר יותר מיוצר, זמר או פרסונה תרבותית. הוא אחד האדריכלים של הישראליות המוזיקלית. ואם הרוק'נרול הוא, כפי שאמרו לפנינו, מצב תודעתי - הרי שחנוך הוא ההוכחה שאפשר להחזיק בו במשך חיים שלמים, ועדיין לעלות לבמה כאילו החשמל רק עכשיו חובר למגבר.