את שלושת העשורים האלה תחגוג חדד, שהחודש תציין את יום הולדתה ה-48, במקום שממחיש יותר מכל את הדרך שעשתה: בפארק הירקון, שם היא תעלה ב-16 וב-17 בספטמבר שני מופעי ענק במתחם ישיבה שנבנה במיוחד.
מאחורי הגב של אבא
כשהייתה בת 10, השתתפה חדד בתחרות כישרונות צעירים בנגינה בפסנתר. השופטים התרשמו מכישרונה וציינו כי יש לה פוטנציאל גדול להפוך בעתיד לפסנתרנית, אף שבאותה עת לא ידעה לקרוא תווים. "במקום ללכת לבית הספר, הייתי הולכת לחנות כלי נגינה בקניון בחדרה, ניגנתי שם במשך שעות כי להורים לא הייתה אפשרות לרכוש עבורי אורגן", סיפרה. "ככה לימדתי את עצמי לנגן, אפילו עזרתי לאנשים שבאו לקנות כלי נגינה והסברתי להם איך זה עובד. העובדים כבר הכירו אותי. יש בי דרייב פנימי להשיג את הדבר הזה, לא עניין אותי שום דבר, לא היה לי משנה מה הוויתורים שהייתי צריכה לעשות, ועשיתי ויתורים על החיים שלי כדי להגיע למטרה והשגתי אותה בעשר אצבעות וגרון אחד".
בגיל 14 הצטרפה חדד ללהקת צעירי חדרה. די מהר משכה תשומת הלב. "מבחינת ההורים זאת הייתה גאווה", היא אמרה. "הבת שלהם מופיעה ברחבת העירייה בעצמאות". אבל כשביקשה להופיע בשעות הלילה במועדוני לילה, הוריה התנגדו. "זה היה בלתי מתקבל על הדעת עבורם", הדגישה.
שוב היא עשתה זאת מאחורי גבם, בעזרת אחותה ולנטינה. "אמא לא תמכה בי במוזיקה. לא היה לה קול בבית. בבית שלנו אבא היה המלך, ואמא דאגה לאוכל ושהבית יהיה נקי", שיתפה. "אבל בחדרי חדרים היא הייתה מזריקה לי את המסרים שלה. היא לא אמרה לי 'אני מאושרת בשבילך', אבל הייתה נותנת לי כוח במילים הפשוטות והקטנות שלה, בשקט-בשקט היא דיברה איתי וחיזקה אותי. בלי שאף אחד ישמע".
"לפני כן היו הצעות מכל מיני מפיקים, כי הופעתי בכל מיני מועדונים. התחלתי קצת להכיר את העולם הזה, שהוא לא עולם פשוט, ולא האמנתי באף אחד. ואז אבי הגיע להופעה עם אחד מהזמרים שלו, דיברנו ונהיה חיבור מיידי, ניצוץ, משהו שלא קרה לי קודם.
"זה היה החיבור המושלם והכי טוב שקרה אי פעם בתעשיית המוזיקה בארץ", מציין לביא. "מצד אחד אמרגן ומנהל שידע בדיוק איך לקחת את המוצר ולשווק ולמתג אותו - למשל, הוא היה הראשון בארץ שעטף את הרכבים המסחריים של החברה בתמונות ענק של שרית - ומצד שני זמרת שהיא עילוי, הן מבחינה קולית והן מבחינת אינטליגנציית ההגשה של השירים ובחירת החומרים המדויקת, במיוחד באלבומים הראשונים שלה".
סיפור של פלסטינית
"התחלתי עם שרית חדד את הדרך בכל המובנים", מספר הפזמונאי דוד זיגמן. "ההיכרות שלנו נולדה דרך אבי גואטה. כששמעתי אותה שרה בפעם הראשונה, התגובה שלי הייתה פשוט 'וואו'. היא הייתה כמו כדור של אנרגיה מטורפת. מה ששבה אותי בהתחלה היה הכריזמה שלה, אחר כך הגיע הקול. כשנכנסנו לאולפני ההקלטות, היא ביצעה שירים די מורכבים וקשים לביצוע, ותוך טייק אחד או שניים השיר כבר היה מוכן. היא הייתה מקבלת את הטקסט, מקשיבה ללחן, ומיד ידעה איך להושיב את המילים על הלחן בצורה המדויקת ביותר. היה לי ברור שהיא הולכת להצליח בגדול. כל השירים באלבום הראשון נכתבו במיוחד עבורה. תוך כדי העבודה המשותפת באולפן, הכרתי צדדים נוספים באישיות שלה, עוד ניואנס ועוד זווית באופי שלה, וזה מיד תורגם לעוד שיר. אנחנו עובדים יחד עד היום. מתחילת הדרך היא הייתה גם מלחינה והיינו עובדים יחד על לחניה. היא גם יוצרת כישרונית".
בהיותה בת 17 חוותה חדד טרגדיה, כשאביה נקדימון נפטר. "הוא שתה ועישן ונפטר בגלל בעיות בכבד", סיפרה. "שבוע אחרי שאבא שלי נפטר, נכנסתי לחדר והתחלתי לנגן באורגן. שמתי קסטה והקלטתי. שלחתי את הקטע לדוד זיגמן, והוא כתב לי עליו את השיר 'אבא שלי'. הוא הרגיש את מה שרציתי להגיד. המוות של אבא שלי לא היה פשוט, הוא היה המלך של הבית".
עם הגיעה לגיל 18, חדד קיבלה פטור מצה"ל מטעמי הכרה דתית על ידי הצהרתה והתמקדה בקריירה, שהגיעה לפריצה ראשונה בשנת 1997, אז הוציאה את אלבומה השלישי "הדרך שבחרתי" וחברה ללהקת טיפקס בהקלטת השיר "למה הלכת ממנו", שהפך ללהיט ענק ונתן לה חשיפה ציבורית רחבה.
בין מזרח למערב
הפריצה הגדולה של חדד ללב המיינסטרים הייתה בשנת 1998 עם צאת אלבומה "חוק החיים", שכלל את הלהיטים "הכל סגור", "ירח שחור" ו"לב זהב". את האחרון הפסיקה לבצע מאז 2001, שכן הוא התנגן ברקע בדיוק בזמן שרצפת אולמי ורסאי קרסה והביאה למותם של 23 אנשים ולפציעתם של מאות.
"רק בגיל 21 הרשיתי לעצמי לעבור לתל אביב, אבל זה היה מלווה בפחד מהתהילה", סיפרה. "פחדתי להסתנוור מזה, אבי גואטה היה שם תמיד להזכיר לי ולהכניס אותי לפרופורציות. באלבום הזה השגתי את מה שרציתי. זאת הייתה היסטריה ברחוב שאי אפשר לתאר. בתחנה המרכזית השמיעו שירים עוד לפני שהוצאתי אותם, אנשים צרכו קסטות בכמויות, עשו קעקועים שלי. מבחינתי, הגעתי לאן שרציתי להגיע כבר באלבום הזה. הייתי מופיעה ערב-ערב ולפעמים גם שתיים-שלוש הופעות בערב. בהתחלה היה צריך להרגיע אותי. בגלל חסכי ילדות, הרבצתי קניות. כל מה שבא לי, קניתי. אבל למדתי שזה לא באמת ממלא".
בזכות הצלחת האלבום זכתה בתואר זמרת השנה של רשת גימל והייתה לזמרת הראשונה מהז'אנר הים-תיכוני שזכתה בתואר זה. "אני לא חיה בתחושה שיש אפליה בגלל המוצא", הבהירה חדד בריאיון לוואלה. "גם אני וגם אבי גואטה מההתחלה באנו בגישה אחרת. אם אתה טוב אתה תצליח בסופו של דבר. בהתחלה באמת הוצאתי אלבומים עם מוזיקה טורקית וערבית, בצבע מזרחי ברור. היה די נכון להגיד עליי שאני זמרת מזרחית. אני לא חושבת שהיה לי יותר קל אם לא הייתי מוגדרת בתור זמרת 'מזרחית' אלא 'ישראלית'. בכל מקרה, זאת הדרך שהייתי צריכה לעבור, והיא עשתה אותי למי שאני. ראיתי מטרה מול העיניים, וזה מה שעניין אותי. ידעתי שאם אני אתמיד ואעבוד קשה, עם מוזיקה טובה, ההצלחה תגיע".
"כיום אני לא חושבת שאני מתויגת בתור זמרת מזרחית", אמרה באותו ריאיון שהעניקה ב-2013. "נראה לי שכולם יסכימו שאני זמרת ישראלית לכל דבר, אבל אין לי בעיה שאנשים יקראו לי איך שהם רוצים. לקהל זה בכלל לא משנה ההגדרה המוזיקלית. את זה אני אומרת בביטחון מלא, לקהל אין בעיה לשמוע כל דבר שעושה לו טוב באוזן".
"שרית ביצעה לאורך הקריירה הרבה מאוד שירים שאינם מזרחיים בהגדרה, ותמיד העניקה להם את הצבע שלה ושרה אותם עמוק מתוך הנשמה", אומר זיגמן. "היא פדנטית, יודעת בדיוק איך היא רוצה להישמע ומה היא רוצה לעשות עם השירים שלה. זה ממש לא מובן מאליו בתעשיית המוזיקה, שבה כולם נמצאים במרדף אחרי הטרנד הבא. שרית לא רודפת אחרי טרנדים, היא המקור. הרפרטואר שלה מגוון: היא שרה את 'קרוסלה' בסגנון דאנס, את 'בחום של תל אביב' שהוא פופ-רוק ישראלי, ואת 'יאללה לך הביתה מוטי' שהוא פופ מזרחי, ואת 'הייתי בגן עדן' שהוא רוק רך".
עטופה בדגל
בשנת 2001, בעזרת קובי אוז, הוציאה אלבום פופ-אוריינטלי. "אשליות מתוקות" נחשב לאחד האלבומים הנמכרים ביותר בישראל בשנות ה-2000, עם מכירות של יותר מ-180 אלף עותקים. הוא כלל להיטים כמו "יאללה לך הביתה מוטי", שזכה בתואר שיר השנה, ו"כשהלב בוכה". בכל הופעה היא מבצעת אותו עטופה בדגל ישראל.
"תחושת חוסר האונים הובילה אותי להשתולל בבית, התחלתי לשבור דברים, לבעוט בכל מה שזז. אשתי אמרה לי: 'תוציא את הכעס בכתיבה'. המילים נשפכו מתוכי בתוך דקה. לא חשבתי כשכתבתי, פשוט הרגשתי שאני עם שני החיילים שם. אם אני חסר אונים, הם היו לגמרי חסרי אונים. נהגו בהם בצורה הכי אכזרית שאפשר. בכיתי וכתבתי. הקראתי לאלבז את הטקסט, ובתוך זמן קצר הוא שלח לי סקיצה שלו שר את השיר. אני זוכר ששמענו ובכינו. שרית הקליטה, ובגלל שהעוצמות היו שם כל כך גדולות, שחררנו את הסקיצה. זה יצא מושלם".
"ככל שהתקרב רגע העלייה לבמה, המטרה המוזיקלית הפכה למשנית. הרגשתי שאני עולה לשם קודם כל כנציגה של המדינה בתקופה המדממת הזו, בשליחות לאומית של ממש. להדליק נר ולהאיר את העולם זה מסר שאני מאמינה בו בכל ליבי; כן, הדלקתי נר לזכר הנופלים, אבל גם נר שמאיר את הלבבות ומפיץ תקווה, כי האור תמיד יותר חזק מהחושך. כשעמדתי שם ושרתי 'לפעמים נדמה שאין תקווה', המילים האלו קיבלו משמעות מצמררת ועמוקה, אבל הרגשתי את העוצמה של העם שלי מאחוריי ואת התמיכה והחיזוקים מכולם. הייתי מעורבת בכל פרט ופרט בהכנות, מהבגדים שנבחרו בקפידה ועד לבימוי בניצוחו של צדי צרפתי, ועשיתי הכל כדי לייצג אותנו בגאווה ענקית".
השיר הגיע למקום ה-12 בתחרות, התברג למקום השני במצעד השנתי של רשת ג' והעניק לחדד בפעם השלישית את תואר שיר השנה. באותה תקופה השיקה את אלבומה המצליח "ילדה של אהבה", שכלל, מלבד שיר האירוויזיון, את הלהיטים "אתה תותח", "לראות את הכאב" ו"העצב בתוכי".
אף שהאירוויזיון נתן לה חשיפה בינלאומית, חדד העידה בריאיון עבר שאינה מעוניינת בקריירה מעבר לים. "חו"ל עולה לי בראש מדי פעם ויורד ברגע שאני חושבת על המחיר שאצטרך לשלם", הסבירה. "אני מאוד מחוברת לארץ ויהיה לי מאוד קשה להתנתק. אני יודעת שמהלך כזה לא ייגמר בנסיעה קצרה. זה יצריך שהות ארוכה, פגישות, הקלטות, עבודה מאוד אינטנסיבית. זה לא פשוט בשבילי. לכן אני מעדיפה בשלב הזה לעשות חו"ל במדינות קרובות יותר אלינו".
המרוץ נעצר. לרגע
בעשור הראשון של שנות ה-2000 המשיכה חדד את מרוץ ההצלחה, בקצב שכמעט לא הותיר לה זמן לעצור ולהביט לאחור. שנה אחר שנה הוציאה אלבומים, ייצרה להיטים, זכתה בתארים והרחיבה את קהל המאזינים שלה. ב-2003 יצא האלבום "רק אהבה תביא אהבה", עם "קצת משוגעת" והחידוש ל"היום היום" של שלישיית פיקוד המרכז, ובאותה שנה זכתה בתואר זמרת השנה בטקס נבחרי ערוץ הילדים וגם ביצעה את שיר הנושא של הטלנובלה "אהבה מעבר לפינה".
העשור הבא של הקריירה סימן גם את הרחבת הגבולות של חדד מעבר למוזיקה: ב-2012 הצטרפה כמנטורית לתוכנית הריאליטי המוזיקלית "The Voice ישראל", וב-2015 עברה לשפוט בתוכנית הטלוויזיה "בית ספר למוסיקה" והפכה לדמות טלוויזיונית מוכרת ואוטוריטה מקצועית שמזהה את הדור הבא ומטפחת אותו.
"עברתי תאונה איומה ב-2011 וכמעט נהרגתי", הסבירה חדד בריאיון ל"את" את השינוי המקצועי. "שברתי חוליה בצוואר ונאלצתי להיות בבית שלושה חודשים ללא תזוזה. משגרה של הופעות מדי ערב עברתי למנוחה מוחלטת. המרוץ נעצר. ואז הגיעה ההצעה לשמש מנטורית בתוכנית 'דה וויס'. אני מודה שבהתחלה חששתי, כי זה משהו שלא עשיתי קודם. אני שמחה שהשתתפתי בתוכנית כי בזכותה הכירו אותי, את שרית האדם, את העובדה שאני אוהבת לצחוק, זורמת, אבל גם לא פראיירית. לא רק קול, אלא גם אישיות".
קודם כל אדם
ב-2015 המשיכה חדד את רצף ההצלחות עם אלבומה "שרית חדד", שכלל את הלהיט "חיכיתי לו" וזכה למעמד פלטינה. כעבור שנתיים הגיע אלבומה הבא "שרה שרה" למעמד פלטינה כפולה, וב-2020, לאחר ארבע שנים רצופות שבהן הייתה הזמרת הישראלית המושמעת ביותר ברדיו, נפרדה מחברת התקליטים של אבי גואטה וסגרה פרק משמעותי בקריירה שנמשך קרוב לשלושה עשורים.
"אבי היה בשבילי הרבה מעבר למנהל אישי או אמרגן. בשנים מסוימות הוא היה סוג של תחליף לאבא עבורי", סיפרה אז. "עברנו יחד דרך מטורפת של 25 שנה, שבהן מספיק היה מבט אחד שלו מהצד כדי שאדע בדיוק מה הוא חושב, אם הוא מרוצה מההופעה, או אם משהו לא היה מספיק מדויק. ההחלטה להיפרד מקצועית לא הייתה פשוטה בכלל. הרגשתי רצון טבעי לצאת לדרך עצמאית, לחוות דברים חדשים, להתפתח ולנהל את הקריירה שלי באופן שונה. החלטנו לעשות את זה ברוח טובה, מתוך כבוד עצום, בלי שום דם רע או סכסוכים כמו שקורה לפעמים בתעשייה הזו. אני מלאת הכרת תודה על כל השנים האלו, והיחסים בינינו נשארו חמים ואוהבים במישור האישי".
"הפרידה של שרית ואבי גואטה נעשתה בצורה כל כך מכובדת", מדגיש לביא. "במקרים כאלה מצפים שהעסק ייגמר בצורה מכוערת, אבל אצלם זה הסתיים עם המון פאסון. השקט שבו הם הוציאו את ההודעה לתקשורת היה אצילי, וזה רק מוכיח כמה היא קודם כל בן אדם גדול. שרית היא המודל המדויק לאיך זמר צריך להתנהג ולהתנהל. עד היום, אחרי 30 שנות קריירה, כשמבקשים ממנה לצלם סרטון יום הולדת או ברכת מזל טוב, היא לא תחפף. יש לה יום או יומיים בשבוע שבהם היא מרכזת את כל בקשות הסרטונים; היא מצטלמת מאופרת, ובמקרים רבים דואגת שיהיו לידה נגנים שמלווים אותה בשירה. היא מתייחסת לקהל שלה בצורה הכי מכבדת שיש, לעולם לא מתעלמת, אף פעם לא התנהגה ביהירות או בזלזול. גם כשהיא בוחרת לא להתראיין לתקשורת, היא עושה את זה בצורה מכובדת".
חדד שומרת על חייה הפרטיים הרחק מאור הזרקורים. "אני אוהבת פרטיות, ערב עם חברים טובים, לרכוב על אופניים בפארק או בעיר, להגיע לפיסת חוף מבודדת, לשחות במקומות שאליהם לא מגיעים צלמים", שיתפה פעם. "אני לא הולכת להשקות. אני מסיימת הופעה וישר חוזרת הביתה. הפרסום לא שינה אותי".
"תמיד העדפתי שהמוזיקה שלי תדבר במקומי ושמרתי על החיים הפרטיים שלי הכי קרוב לחזה", התייחסה בזמנו לנושא. "כשעשיתי את הצעד ויצאתי מהארון, זה היה רגע של אמת שלמה; הבנתי שהבנות שלי גדלות כל כך מהר, עם עיניים סקרניות שמביטות בי, והיה לי חשוב להראות להן את האפשרות להיות בדיוק מי ומה שהן רוצות, וללמד אותן שחופש ובחירה הם מעל הכל".
כמו על הזוגיות, גם על הפרידה הודיעו חדד ויהלומי לתקשורת. "החיים הובילו אותנו למסע זוגי ארוך של שותפות ואהבה גדולה, אבל אחרי כמה שנים יחד, תמר ואני קיבלנו את ההחלטה המשותפת והלא פשוטה להיפרד", אמרה אז. "היה לנו חשוב מאוד שהקהל ישמע את זה ישירות מאיתנו ובצורה מכבדת".
החודש, בתזמון מדויק עם חגיגות 30 שנות קריירה, השיקה חדד את אלבומה ה-33, "שירת חיי", המחבר בין אמהוּת, אמונה, פרידה, חופש והכרת תודה. בעשרת השירים שבאלבום, מתוכם כבר יצאו "המזרח הרחוק" ו"אלה" כסינגלים, חדד חוזרת אל סיפור חייה מאז ועד היום בדרך היחידה שהיא יודעת - המוזיקה.
התרעות פיקוד העורף