"סיכום והמלצות אבחון 2022: קובי סובל בבירור מהפרעה פוסט-טראומטית, שחומרתה בינונית... הפגיעה בתפקודו, בחייו החברתיים והתעסוקתיים, קשה וברורה. הוא דרוך, מתוח, נראה חסר שקט ועצוב. הופעתו השקטה נראית דיכאונית, כבויה ומשדרת מגננה וחרדה… קובי סובל מהפרעה זו ומהשלכותיה התפקודיות והרגשיות מאז שירות המילואים שלו ב-2002. חייו, מילדותו ועד אירועי 'חומת מגן', נראים שלווים ורגועים. עקב מצבו הרגשי, יזדקק בוודאי לטיפול ממוקד טראומה ממושך, שיסייע לו ולמשפחתו. בברכה, ד.מ. פסיכולוג קליני"
"לא תכננתי לכתוב ספר", הוא אומר. "ב-2007 כתבתי את המופע 'מלחמה אופרת רוק' כהפקת מקור של צוותא, שרץ כמה שנים. בהמשך חשבתי לעשות מופע יחיד על בסיס המופע ההוא עם טקסטים עדכניים שאכתוב. במקביל, 20 שנה אחרי 'חומת מגן' הגשתי למשרד הביטחון בקשה להכרה בי כפוסט-טראומטי והתחלתי בטיפול. גם אחרי כל מפגש טיפול כתבתי לעצמי".
אחרי 7 באוקטובר, הוא אומר, "הבנתי שמופע יחיד על פוסט-טראומה לא אעשה בקרוב. לא נראה היה לי שמישהו ירצה לראות את זה. הנחתי את מה שכתבתי בצד. שנה לאחר מכן חזרתי לטקסטים שכתבתי, והבנתי שיש פה ספר בנושא פוסט-טראומה. כתבתי מחדש, כדי שיתאים לספר, כי קודם זה היה כתוב יותר בשפה שמתאימה לבמה".
עניין מאוד טריקי
בשירותו הסדיר היה ויטמן לוחם בסיירת גבעתי, ובמילואים שירת בפלוגה מסייעת של גדוד חי"ר. הפוסט-טראומה שלו נוצרה בעקבות אירוע בג'נין, במהלך "חומת מגן". בספר הוא מתאר: "ההיתקלות התרחשה בחצר קטנה בין בניינים, שזכתה בהמשך לכינוי האמבטיה. כל הנפגעים ממכת האש הראשונה עדיין שכבו שם. עמוק בתוכי כבר ידעתי שיש הרוגים, כמה מהם אפילו סחבתי במו ידיי, אבל עדיין הדחקתי את כמות הנפגעים ואת ממדי האסון. לאט-לאט החלו חיילי פלוגה ו׳ שהוזעקו לסייע בחילוץ להוציא מהסמטה שרשרת ארוכה של אלונקות מכוסות בשמיכות צבאיות כבדות. עוד אלונקה ועוד אחת. אלונקה אחרי אלונקה, שמיכה אחרי שמיכה, ורק הנעליים מבצבצות בקצה".
"זה קרה ב-9 באפריל 2002", הוא מספר כעת. "את התסמינים הרגשתי כבר מהיום הראשון של ההיתקלות, אבל חשבתי שאוכל להתמודד עם זה לבד. בהתחלה זו טראומה, חוויתי אירוע טראומטי, סחבתי חברים שלי שנהרגו. אתה מבין שזה ישפיע עליך, אבל חושב שיעבור, שנתקדם, שנחזור לעבודה, למשפחה, שיהיה בסדר.
"לאט-לאט אתה נמנע מהרבה דברים שאתה רגיל לעשות, ואתה גם לא ישן טוב. היו לי כל הסימפטומים ה'בנאליים' של פוסט-טראומה, אבל עדיין חשבתי שאני יכול להתמודד עם הדברים בעצמי ויהיה בסדר. כתבתי על זה, התעסקתי בזה, הופעתי עם זה. חשבתי שזה פתור, אבל זה לא היה פתור. אתה לא באמת יכול לאבחן את עצמך. אהבתי, למשל, ללכת בעבר למשחקי כדורגל, ופתאום אתה לא יכול ללכת. זה רועש מדי, דוחק מדי. אז אתה אומר לעצמך 'בסדר, לא אלך', מקבל את זה לצד החיים שלך, לא מודה שאתה פוסט-טראומטי. וזו הבעיה".
פוסט-טראומה, מדגיש ויטמן, "היא עניין מאוד טריקי, כי בסך הכל אתה בן אדם מתפקד. כך לפחות אני הרגשתי. אני כותב, יוצר, פוגש אנשים, מגדל ילדים. כביכול הכל בסדר, ועם זאת במשך 20 שנה משהו שם היה לא בסדר. כשכתבתי את הספר, כולל חוויות מהטיפול, הרגשתי בצורה מאוד חזקה שאם מישהו במצב דומה יקרא את זה, אני אוכל לחסוך לו את 20 השנים האלה".
מתוך הספר: "תסתכלו עליי. קחו את הזמן. אני נראה לכם נכה? מסכן? משוגע? מישהו שחזר מהמלחמה עם שריטה אולי? מה אתם אומרים? נכון שלא רואים? זה לא שאני שחקן מצוין שמסתיר את זה טוב כל כך, כי גם כשאני עומד מול המראה ומסתכל, גם אני לא רואה דבר. היו הרבה ימים, אפילו שנים שלמות, שבהן הסתובבתי בעולם ואמרתי לעצמי: 'חאלס עם זה כבר, אין לך כלום, שחרר'... אז בסדר, יש כמה סימפטומים בנאליים למדי שאני סובל מהם. כולם ישנים טוב בלילה? ברור שלא. אז במקום לראות את הפועל בבלומפילד עם 20 אלף איש, אני רואה אותה בטלוויזיה. לבד. ביג דיל. אז אני לא הולך להופעות. מי בכלל אוהב מוזיקה? כולם צפויים כל כך ולא שווים את הכסף של הכרטיס. ופה ושם אני נחנק לפני שאני יוצא מהבית בבוקר. כל בוקר. מתרגלים, שטויות".
לעבור לשלב הבא
"במהלך 20 השנים האלה מאז 'חומת מגן' שאלתי את עצמי אם בכלל יש בעיה", מנסה ויטמן להסביר את פער השנים מהאירוע הטראומטי בג'נין עד הפנייה שלו להכרה בפוסט-טראומה. "אתה עצמך תוהה אם יש לך משהו, ולכן היה חשוב לי להתחיל את הספר בכך שכן, יש לי משהו. כדי שאם קוראים את זה בחור או בחורה שגם להם יש תהיות כאלה, תסמינים כאלה, שילכו צעד קדימה ויפנו לאיש מקצוע.
"אני רגיל לכתוב בצורה חשופה. אין במה להתבייש, אין מה להסתיר. המודעות לפוסט-טראומה קיימת כיום אבל לא כולם יודעים לזהות אותה כדי לעבור לשלב הבא, של הטיפול. יש כאלה שנלחמו ביום כיפור ועדיין לא אובחנו. לכן הרגשתי שצריך לעודד אנשים לטפל. זו, כמובן, חוכמה בדיעבד".
התרעות פיקוד העורף