היכל מנורה הוא לא עוד מקום להופיע בו, אלא סמל סטטוס לאמן. צריך להגיע אליו עם פורטפוליו שירים גדול: כזה שיכול להקים את היושבים ביציע, אבל קודם כל להזיז אלפי אנשים מכל רחבי הארץ אל ההיכל בתל אביב.
בשנתיים האחרונות ניכרו סימנים של התארגנות מחודשת: אלבומים חדשים, חילופי ניהול ויחסי ציבור, ובעיקר השיר "דובדבן", שקיבל חיים חדשים בטיקטוק והחזיר את אהרון גם לקהל צעיר. אחרי כמעט 20 שנות קריירה, מנורה הוא כבר לא רק יעד מסחרי אלא מבחן: האם בנק הלהיטים של דודו אהרון הפך לנוסטלגיה, או שהוא עדיין מתקיים בזמן הווה?
הופעה אפשר למדוד בכל מיני פרמטרים: בכמה כרטיסים נמכרו, בביצועים של דודו, בעיבודים של הלהקה ואפילו בטיב הנקניקייה בלחמנייה במזנון (אל תגיעו במיוחד). אבל הפרמטר החשוב ביותר בעיניי הוא תגובת הקהל, והקהל של דודו אהרון הגיע לעבוד.
במשך שעתיים וחצי ההיכל הרגיש כאילו נשכר לאירוע משפחתי של 10,000 איש: ריקודים, חיבוקים והתלהבות כמעט מכל להיט. בשלב מסוים האירוע המשפחתי הפסיק להיות רק דימוי: אהרון התקשה לעצור את הדמעות כשאביו, שנעדר מהמופע בשל מצבו הרפואי, עלה בשיחה על הבמה. אמו ציפורה ישבה בקהל, ולה הוא הקדיש את "אמא יקרה" - אחד הרגעים החשופים והמרגשים של הערב.
ניכר שזה לא היה מופע שנועד לקדם אלבום חדש או להשיק כיוון אמנותי שונה. רצף השירים נשען ברובו על בנק הלהיטים של אהרון, והמטרה הייתה פשוט להזכיר עד כמה הוא גדול. לפי תגובת הקהל, יש קונים.
הפער בין שני האורחים חידד גם את הסיפור של בעל השמחה: קאמבק אי אפשר להכריז - הקהל צריך לאשר אותו. עדן מאירי קיבל מהאולם חיבוק; בן אל קיבל בעיקר נוכחות. דודו אהרון, לעומתם, קיבל במשך ערב שלם את אלפי האנשים ששרים איתו מילה במילה.
אז כן, דודו אהרון עדיין מחזיק את מנורה. לא בזכות להיט חדש ששולט במדינה, אלא בזכות קטלוג שהספיק להפוך לפסקול של תקופה וקהל שלא שכח אותו. השאלה שנשארה בסוף הערב היא האם מנורה היה טקס הוקרה לעבר או נקודת הפתיחה של הפרק הבא.
התרעות פיקוד העורף