אפשר לומר שפרדי היה הכול מהכול: הוא נולד בסטון טאון, זנזיבר, למשפחה מהדת הזורואסטרית שהשתייכה לקהילה הפארסית-הודית במחוז גוג'ראט שבהודו הבריטית. הוא נולד עם ארבע שיניים עודפות, מה שגרם ללסתו העליונה לבלוט - והשוני הזה שהיה ברור גם מבחינה חיצונית הפך לאחד הכלים הכי חזקים שלו בקריירה. הלסת הבולטת והמבנה הבלתי שגרתי יצרו חלל פה רחב וגדול מהממוצע, שאפשר לצלילים, ובמיוחד לתדרים העליונים והגבוהים, להדהד בצורה חזקה ועשירה יותר.
מרקורי היה מודע מאוד למראה השיניים שלו, ואפילו התבייש בהן כשהיה צעיר יותר, ובדרך כלל כיסה את פיו בידו בזמן ראיונות או כשצחק. למרות זאת, הוא סירב בתוקף לעבור ניתוח יישור או תיקון שיניים כי הוא הניח (בצדק) שזה ישפיע לרעה על היכולות הווקאליות שלו. בחירה נהדרת שכולנו נמשיך להודות לו עליה עד סוף הזמן.
רפסודיה בוהמית - מאחורי הקלעים מפי ארוסתו לשעבר של מרקורי
בספר נכתב: "כדי לדון בהוצאת האלבום הם קיימו פגישה ב-EMI, שממנה פרדי חזר כשהוא נראה מודאג מאוד. חברת התקליטים אמרה שהשיר ארוך מדי ורצתה לקצר אותו, אבל הוא אמר להם שככה זה צריך להיות - ואז הוא יצא מהחדר. אם הוא נשמע להם תקיף, הוא בהחלט לא היה כל כך בטוח בעצמו בבית. הוא אמר שהוא לא בטוח שעשה את הדבר הנכון. הוא היה מודאג שהוא טרפד את הקריירה שלו ושל הלהקה. זה היה יוצא דופן עבורו; מעולם לא ראיתי אותו כל כך מודאג.
"הוא קיבל עותק של התקליט, ואני חושבת שהייתה הבנה שהוא אולי יושמע פעם אחת, אולי פעמיים. אבל להגיד לקני אוורט לעשות משהו במסגרת הגבולות תמיד היה מקרה אבוד. הוא ראה את זה כאתגר. התוכנית שלו הייתה בסוף השבוע, וכשהוא התחיל, הוא ניגן את השיר שוב ושוב. הוא התחיל בטיזרים, ואז הוא שידר את הכול, שוב ושוב, ובסוף סוף השבוע הזה הרגיש כאילו זה בכל מקום.
"זה היה כל כך שונה מכל דבר אחר - בהתחלה לא ממש ידעת למה אתה מקשיב. אבל זה סחב אותך איתו. הייתה בו שמחה כזו, ביטחון כזה, וזה לא היה משנה אם לא הצלחת להבין מייד כל חלק. וגם קני הרגיש את זה בבירור, כי המאזינים הגיבו מייד. רדיו קפיטל הוצף בבקשות לסינגל שעדיין אפילו לא היה קיים. פרדי היה מאושר. אני חושבת שהוא הרגיש שמישהו סוף סוף עמד לצידו במקום לנסות לצמצם את עבודתו. כל המאבק הזה - מהשיר שמתחיל בפסנתר, דרך ויילס, דרך חודשים של עבודה, ספק ומהומה - פתאום התהפך. זה היה כאילו הוא נחת במקום שאליו ניסה להגיע כל הזמן".
זה חלק שהופיע גם בסרט הנהדר בעל אותו השם שהופץ ב-2018. קווין שברו את כל המוסכמות ולא נתנו לאף אחד לומר להם אחרת. היום כבר אי אפשר לשכפל הצלחה כזאת, או יותר נכון כשמישהו מצליח בקנה מידה עולמי בימינו זה לא הישג של ממש. אבל בשנת 1975 אף אחד לא חשב שיצירה ביזארית כמו רפסודיה בוהמית תושמע אי פעם. כל העולם שמח שכל הטעויות בדרך להצלחה התרחשו.
אגב, הסרט היה לא פחות מיצירת מופת. יצא לי גם לצפות בו (פעמיים) באולם קולנוע שיש בו מערכת שמע Dolby Atmos, שהשיווק שלה מציאותי לחלוטין - הצלילים עוטפים אתכם כמו אטמוספרה, ואתם מרגישים שאתם נמצאים בעצמכם בתוך הסרט. עכשיו תחשבו איך שומעים ככה את רפסודיה בוהמית או את ההופעה של Live Aid - זה הרגע שבו הרגשתי הכי קרובה לקווין אי פעם.
תחושת החמצה מאירועים שקרו לפני הלידה
באותו נושא, האם הרגשתם פעם תחושת פספוס (FOMO כמו שאומרים הצעירים) שלא נכחתם באירוע שהתרחש בכלל לפני שנולדתם? אז ככה אני הרגשתי כשגיליתי את הופעת Live Aid שהתרחשה בשנת 1985 - ואמשיך להרגיש ככה לשארית חיי. לצערי נולדתי יותר מ-10 שנים לאחר מכן - ולעולם לא תהיה לי החוויה האמיתית מהאירוע הזה.
ביום אחד התקיימו הופעות בלונדון, בברית המועצות, בקנדה, ביפן, ביוגוסלביה, באוסטריה, באוסטרליה ובגרמניה המערבית. אומרים שזה היה אחד משידורי הטלוויזיה בלוויין הגדולים ביותר בכל הזמנים, ושכ-1.9 מיליארד אנשים ב-150 מדינות צפו בשידור החי. הקרדיט כמובן לא הולך לקווין באופן ספציפי, אבל אין ספק שזה כנראה היה הרגע הכי קרוב לשלום עולמי בהיסטוריה המודרנית של המין האנושי. משם, כמו שאומרים, אפשר רק להידרדר.
Innuendo - הסימנים השקטים למחלה שקל לראות בדיעבד
השיר שהכי כואב לחזור אליו באלבום הזה הוא These Are the Days of Our Lives, בעיקר בגלל הסרטון שלו - זהו הקליפ האחרון המתעד של מרקורי לפני מותו. זאת גם הסיבה שהוא הוקלט בשחור-לבן - גם מתחת למעטה האיפור הכבד, הצופה רואה סולן חלש ושברירי, ואפילו שכולם לא זזים כדי ליצור תחושת אחידות - אי אפשר לפספס (בדיעבד) את הסימנים האלה. גם הקליפ של השיר "I'm Going Slightly Mad" צולם בשחור-לבן, אבל שם הבחירה האומנותית הייתה קשורה יותר לתסריט, ופרדי יותר תנועתי וכמעט מלא חיים.
וכמובן אי אפשר לדבר על האלבום הזה בלי לדבר על עוד אחד מהשירים הכי מוכרים של קווין, שיש למילים שלהם משמעות כבדה - The Show Must Go On. את השיר כתב בריאן מיי כפרידה מפרדי מרקורי לפני מותו - הוא סיפר להם לקראת סוף חייו מהו מצבו האמיתי, ועם כל הצער שבדבר הם החליטו כלהקה להנציח את עצמם ואת מרקורי בדרך הכי דרמטית שאפשר.
השיר הזה הוא עוד ביצוע מר-מתוק שנותן לנו שואו גדול, אבל כשמקשיבים למילים מבינים שמדובר בסוג של סוף הדרך, ותחושת המחנק בגרון חוזרת. ועדיין, מדובר בעוד אחד מהשירים הכי טובים שלהם (אני קצת חוזרת על עצמי, אבל יש להם רשימה ענקית של שירים איקונים, מדהימים ופשוט אלמותיים) - שתמיד כיף לשמוע ועוד יותר כיף להצטרף אליו בשירה. זהו אחד השירים האחרונים שהם הקליטו יחד, והקליפ מכיל חלקים מסרטוני שירים אחרים שבהם פרדי היה מלא חיים - אבל בשיר הזה לא שומעים אפילו לרגע שמדובר באדם על ערש דווי.
המלכה שאחרי מות המלך
בשנת 1997 יצא אלבום האוסף Queen Rocks ששבר מעט את המוסכמות וכלל בתוכו שיר חדש שטרם פורסם - No One But You (Only The Good Die Young), שבריאן מיי כתב לכבוד מרקורי לאחר מותו.
כל מי שהיה בקואוצ'לה ולא איבד את העשתונות למראה של בריאן מיי - אני מובכת בשבילם. הם לא יוכלו לזהות אגדת מוזיקה אמיתית גם אם היא תעלה לבמה ותנגן מולם את הסולו בגיטרה חשמלית הכי איקוני של כל הזמנים.
התרעות פיקוד העורף