הופעות הענק של הזמרים והזמרות הישראלים כתחליף לאומנים הבינלאומיים שכבר לא מגיעים, החפלות שהגיעו למרכז הבמה, השירים שהתחילו ברשתות, הכוכבים שפרצו, אלה שעשו קאמבק והתופעות שהפכו לחלק מהפסקול שלנו: לרגל כניסתה של שנה עברית חדשה, סיכמנו עבורכם את כל מה שהיה במוזיקה הישראלית בתשפ"ו.
הרשתות החברתיות אינן עוד רק תחנת קידום בדרך אל השיר. הן כבר חלק מחדר ההקלטות. השיר הישראלי החדש נכתב מלכתחילה מתוך הבנה של האופן שבו הוא אמור להישמע דרך הטלפון, לתפוס בתוך שניות את הקשב ולשרוד את מבחן הגלילה.
מבחינה מוזיקלית, אחד הצלילים הבולטים של השנה הגיע מהחיבור בין דריל, היפ הופ מחוספס, ביטים אלקטרוניים ודאנסהול. זוהי מוזיקה מהירה, קצבית ולעיתים עצבנית יותר, שמעדיפה אנרגיה ישירה על פני הפקה מהודקת. גם המילים השתנו בהתאם. אחרי השנים שבהן שירי מלחמה, כאב, נחמה ואחדות תפסו מקום מרכזי בפסקול הישראלי, השנה הביאה איתה קול אחר - אישי יותר, ציני יותר ולעיתים חסר סבלנות. הרחוב, היומיום והשאיפה לדבר בשפה בלתי אמצעית חזרו לקדמת הבמה.
המערכת הישנה כבר אינה יכולה להכתיב לבדה מה יהיה הלהיט הבא. היא נאלצת להקשיב למה שקורה קודם בטיקטוק, באינסטגרם, בחדרים של יוצרים צעירים ובשפה שמתפתחת במהירות אצל בני הדור הבא. לא מדובר רק במהפכת שיווק. זהו שינוי בדרך שבה מוזיקה ישראלית נכתבת, מופקת, נשמעת ונצרכת. הרחוב, יותר מתמיד, הוא שמחזיק כעת את המפתח.
מה שהחל כגעגוע נוסטלגי למוזיקה של פעם הפך בהדרגה לתופעה תרבותית של ממש: תחייתם של הצלילים שפעם נחשבו פחות מכובדים - מוזיקת הדיכאון, החפלה, הצלילים הטורקיים והיווניים. הם חזרו אל מרכז הבמה, אל האולמות הגדולים ואל הפריים טיים.
הז'אנר שפעם נאלץ להילחם על הלגיטימציה שלו, קיבל אותה כמעט בלי לבקש. אומנים שהיו מזוהים במשך שנים עם קהל נאמן אך מסוים הפכו לפתע לחלק טבעי מנוף המוזיקה המרכזי. החזרה שלהם אינה רק עניין של נוסטלגיה. היא מעידה על שינוי בטעם: פחות חשש מ"עממי", פחות צורך להישמע מערבי בכל מחיר.
גם "חיים של קוקו", סדרת הדוקו-ריאליטי שעלתה לאחרונה ב-yes דוקו סביב הזמר "קוקו מאילת" (קוקו עובדיה) ומשפחתו, המחישה את התיאבון המחודש לדמויות ולאסתטיקה שאינן מנסות להסתיר את המקור שלהן.
החותמת הזו הגיעה דווקא בתקופה שבה ההיפ הופ המקומי שוב נמצא בתנופה. הסדרה אפשרה לקהל רחב יותר לראות את הקשר שבין המוזיקה לבין הרחוב הישראלי - את השפה, המחאה, ההומור, האלימות, הפוליטיקה, הזהות והחיים בשכונות. היא הזכירה כי עוד לפני שטיקטוק הפכה כל שורה לפוטנציאל ויראלי, הראפ כבר סיפק לאומנים ישראלים דרך לדבר בקול שלהם.
השנה החלו להיטשטש עוד יותר הגבולות בין ההיפ הופ לבין המיינסטרים. שיתופי פעולה בין אומנים מדורות שונים קיבלו מקום מרכזי, שמות ותיקים זכו לחשיפה מחודשת, והראפרים של ההווה קיבלו אישור נוסף לכך שהשפה שממנה צמחו אינה עוד שפת שוליים.
קלינשטיין, שכותבת ומלחינה בעצמה, נשמעת בו סוף-סוף לגמרי היא: בוגרת, חשופה, בטוחה בעצמה כיוצרת ובעיקר לא מתאמצת להיות "להיט". היא נשארת בתוך כאב הפרידה, בתוך הסדקים והשבריריות, ודווקא משם יוצרת פופ מדויק, חכם ומרגש. השנה היא גם הרחיבה את הנוכחות שלה למסך הגדול, עם אחד התפקידים הראשיים בסרט הראפ הישראלי "תיכון מגשימים", לצד עבודתה כשחקנית בתיאטרון.
לצד להיטים כמו "אליטה", "העיר", "השמפניות והמאניות" ו"חמישי", היא בלטה גם בשיתוף הפעולה עם עדן חסון ואופק אדנק ב"איך שהיא רוקדת". האלבום החדש הרחיב את הסיפור עם שירים כמו "הרסת בית", "שתצא השמש" ו"לילה חרבות", והראה שבוחבוט בונה גוף יצירה שלם. החיבור בין פופ נגיש, נוכחות בימתית ואנרגיה צעירה ממשיך למקם אותה בחלק הקדמי של הדור הבא.
התרעות פיקוד העורף