מועדון ה"בארבי" ידע לא מעט רגעים מוזיקליים גדולים. על הבמה שלו עלו לאורך השנים בכירי המוזיקאים בישראל והוא הפך לנקודת ציון בקריירה של יוצרים צעירים. גם בהופעות הגדולות ביותר, המבנה והאופי של המקום הצליחו להתאים את עצמם להופעות קלאסיות של להקות לצד אנסמבלים גדולים, אבל תמיד לצד הרצון לשמר איזו תחושה של אינטימיות.
היא עלתה לבמה עם קלידן, פרקשניסט וארבע רקדניות ונראה היה שכל פרט בהופעה הזאת תוכנן בקפידה. החל מהחלפת תלבושות, וידאו-ארט מושקע וקטעי קישור קצרים שנוטים לראות פחות באווירה ה"רוקית" המחוספסת של ה"בארבי". גם אם לרגעים היה נראה שהקונספט צריך להיות קצת יותר מהודק, הנוכחות והכריזמה של אסולין היו של כוכבת בהתהוות. וכל זה לא היה שווה אם לא האלמנט החזק והמרגש ביותר ביצירה שלה - המוזיקה.
"ישראליאנה" הוא אחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו בשנה האחרונה. באופן אישי אני יכול לחשוב רק על אלבום ישראלי אחד שהסעיר אותי יותר מעשרת השירים של הזמרת, שהייתה מוכרת עד לפני ארבע שנים כ"ג'יי למוטה". מוזיקה פונה אל המאזין בדרך כלל באחת משלוש דרכים - דרך הלב, דרך המוח ודרך הגוף. מרבית המוזיקאים בוחרים לפנות רק לאחת או לשתי דרכים, אבל "ישראליאנה" נגע בהכל. אסולין הצליחה לספר בו סיפורים ישראליים מאוד שמשלבים רגש, הומור וביט קטלני.
אסולין לקחה את השפה הפופית של היום והוסיפה לה הרבה משלה. "כלום בפית", "אנפולואו", "פילאטיס מכשירות" - הכל מתוך בית היוצר של השפה הישראלית העכשווית. לא מדובר בשימוש "שטוח" שמנסה לגרוף לייקים, אלא דווקא בכזה שמבין שהדרך אל הלב עוברת דווקא דרך הגלילה במסך וחדר הכושר. המילים השבורות האלה מקפלות בתוכן הרבה מאוד מטען רגשי שאסולין מצליחה להגיע אליו באמנות. שיר פרידה שנכתב דרך סיפור על הסרת עוקב מאינסטגרם פונה אל הלב לא פחות, ובמקרה הזה יותר, מאשר פואטיקה משתפכת.
החיבור הזה לישראליות מרגיש חזק במיוחד לאור השינוי הסגנוני שאסולין החליטה לעשות. באלבומיה היפים כ"ג'יי למוטה" היא הוציאה שירי אר-אנד-בי באנגלית שהיו הכי רחוקים מהכאוס הישראלי. רק לפני ארבע שנים, דרך האלבומים "ככה שמעתי" ו"אסולין" היא התחילה לשיר בעברית והביאה רוח חדשה לפופ המקומי.
את החלק השני היא פתחה עם שיר הנושא שכולל את אחד הטקסטים היפים שנכתבו על ישראל בזמן האחרון. השיר מציג את הדימוי היפהפה של הרצון הישראלי להכניס הכל בפיתה ולהרגיש את הטעם של אמא, נר היומולדת ונר הנשמה, ה"נעים ומחניק באותה הנשימה". השיר הזה, שפותח את "ישראליאנה", קיבל תוספת כוח כשאסולין שרה אותו לבד על הבמה יחד עם כל הקהל. "מקום להתאהב בו / מקום להתאכזב בו" היא שרה בכאב והכניסה את כולם סופית לתוך העולם שלה. מכאן היה ברור שיש רק כיוון אחד - למעלה.
לאחר כמות דו-ספרתית של האזנות ל"ישראליאנה", ההופעה הצליחה ברובה להעצים את חוויית ההאזנה לאלבום ולהדגיש את מה שהאוזניות לא מסוגלות לקלוט. גם אם יבוא יום שה"בארבי" יהיה קטן למידותיה של אסולין (ונקווה מאוד שכן), השירה שלה והאינטראקציה עם הקהל אף פעם לא היו מרוחקים או "כוכביים". ההנאה שלה מהאירוע שלחה את כולנו ליקום מקביל בו היא מסתכלת לנו, לסיפורים הקטנים והגדולים שלנו, ישר בעיניים.
התרעות פיקוד העורף