לא צריך להיות אדם מאמין כדי לדעת שאין באמת צורך להנגיש את תהילים לקהל הישראלי. כולנו פוגשים אותו כל הזמן: בחתונות ובלוויות, בתוך שירים ישראליים ובביטויים שכבר נטמעו בשפה עד ששכחנו מאיפה הגיעו. האתגר ביצירה של ערב כמו ״מֵאַיִן: מסע לילי בעקבות תהילים״ אינו החייאת טקסט עתיק, אלא גילוי משמעות חדשה בתוך מזמור מוכר.
מופע המקור של בית אבי חי, בניהולם האמנותי והמוזיקלי של עמיחי חסון ומאיה בלזיצמן, בנוי כמעגל לילי שנוצר סביב הספר. לצידם נמצאים משוררים ומוזיקאים שנכנסים ויוצאים מתוך המזמורים בשירה, מדרש וספוקן־וורד. המבנה הזה הוא לא רק עניין של בימוי, הוא המבנה הרעיוני של הערב: ״מֵאַיִן״ הוא מסע שלא מתקדם בקו ישר. טקסט מוביל למנגינה, שמובילה לטקסט אחר ואל רעיון חוזר בצורה אחרת.יש הרגשה של התקהלות סביב טקסט משותף, כמו מדורת שבט בה הזקן מעביר את חוכמתו. המעברים בין מוזיקה, שירה ומדרש הרגישו כמו המשך ישיר אחד של השני, ולא נפלו לבעיית המעברים המאולצים בין חלקי מופע.
החיבור הזה עבד מצוין בשני קטעי הספוקן-וורד של יונתן קונדה. קונדה משחק בשפה, מפרק ומרכיב אותה מחדש, והמקצב שהוא בונה סביבו הופך את החזרות בטקסט לחלק מהמוזיקה עצמה. זה בלט במיוחד ב״יום עדין״, שבו די בשינוי קטן בתוך צירוף מוכר כדי להעביר אותנו מדין לעדינות. ככל שהמילים חוזרות גם המשמעות שלהן משתנה, וזה כמעט תמצית של מה ש״מֵאַיִן״ עושה לתהילים לאורך הערב כולו: מסובב את המילים ומאפשר לנו למצוא בתוכן משהו שלא שמענו קודם.
הדרשות הראו עד כמה רחב יכול להיות המקום שבו תהילים פוגש את החיים. בכל סרלואי סיפרה על לילה של אזעקות שבו הספר הציל את נפשה, ועל האופן שבו הוא ממשיך ללוות אותה גם בחיים וגם בכתיבה. משם היא הקריאה את שירה ״יממה״, העוסק בשאלה הקשה על מקומו של אלוהים אחרי שבעה באוקטובר. תהילים אמנם לא סיפק בהכרח תשובה; אבל הצליח להעניק לה שפה שבתוכה אפשר לשאול.
עמיחי חסון לקח את אותה שיחה למקום כמעט הפוך. ב״רמי לוי בתלפיות״, שנכתב בדיאלוג עם ״סופרמרקט בקליפורניה״ של אלן גינסברג, ״שאו שערים ראשיכם״ נכנס אל תוך קנייה בסופר, והכריזה על בעל הרשת מתערבבת בכניסתו של מלך הכבוד. היה משהו מרענן ואגבי בלמצוא את תהילים פתאום בין חיתולים לעגבניות. פעם הוא המקום שאליו בורחים כשהחלונות רועדים, ופעם הוא פשוט צץ באמצע החיים.
יכול להיות שלא באמת הבנתי מה ״מאין״ מתכוון לעשות עד שהגיע ״שיר למעלות״. זה לא קל לקחת מזמור שהאוזן הישראלית מכירה כל כך טוב ולגרום לנו לשמוע אותו מחדש. העיבוד התחיל לנוע אל ״הנה מה טוב״, וכשנכנסה לתוכו ״התקווה״ - זה היה גאוני. לא בגלל עצם ההפתעה שבחיבור, אלא כיהוא שינה את האופן שבו שמענו אכל אחד מהטקסטים שבתוכו: שלושתם הפכו יחד למעין תפילה אחת, דתית ואזרחית בו־זמנית, על הרצון לחיות כאן ועל האפשרות לחיות כאן יחד. קשה היה לשמוע את החיבור הזה בלי לחשוב גם על מערכת הבחירות שמתקרבת. פתאום ״שבת אחים גם יחד״ לא נשמע כמו עוד מסר עונתי של אחווה לקראת חגי תשרי, אלא כמו משאלה לקראת תקופה שבה שוב נצטרך להחליט איזה סוג של חברה אנחנו רוצים להיות.
מופעים שנעים בין שירה, מדרש, ספוקן־וורד ומוזיקה הם לא בהכרח המקום הטבעי שלי, ואולי דווקא בגלל זה ״מאין״ הפתיע אותי כל כך. הוא לא גרם לי לרצות להתחיל לומר תהילים, אלא לחזור אל מילים שכבר שמעתי אינספור פעמים ולגלות שהן לא חוזרות תמיד באותה המשמעות. אולי זאת הסיבה שלא צריך להנגיש את תהילים: צריך רק לשנות מעט את המקום שממנו אנחנו מקשיבים לו.
התרעות פיקוד העורף