להב אוסף שירים, זיכרונות, קולות ומנגינות שכמעט נשכחו מהפסקול הארצישראלי. הוא מחזיק בראש מאות, אולי אלפי שירים, וממשיך להעלות אותם לבמה גם כשנדמה שאין להם עוד מקום ברדיו, בפלייליסטים או בתרבות הפופולרית.
הוא החל להופיע בגיל 17. מאז עברו 44 שנים, שבמהלכן היה חלק מצמד, הופיע במועדונים, ביצע קאברים, החליף את הרפרטואר, איבד קהל צעיר וזכה בקהל מבוגר יותר, הקים את "הטיש הגדול", הפך אותו למופע שרץ בכל הארץ, הוציא אלבומים, אירח אומנים, שיתף פעולה עם יוצרים, עבר חתונה, גירושים, זוגיות נוספת ומשפחה - ובעיקר המשיך לשיר.
קשה להסביר במילים את מה שקורה בהופעות של "הטיש הגדול". אפשר לנסות, ובכל זאת נדמה שרק מי שהיה שם באמת מבין. הייתי שם כבר לפני יותר מעשור, בגלגולים השונים של הטיש, לפני המלחמה, אחריה וגם תוך כדי החיים עצמם, ותמיד היה דבר אחד שחזר על עצמו: בטיש אין ימין ואין שמאל, אין הפרדה ואין הגדרות, אין ויכוחים. יש בעיקר ישראליות נטו. ואותה תחושת ביחד, מהסוג שנדמה שרק אנחנו יודעים לייצר.
אולי בגלל זה, אחרי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה הופעות, הטיש הגדול הוא כבר מזמן לא רק ערב של שירים - הוא מקום שאנשים מגיעים אליו כדי להיזכר. בילדות, בבית של ההורים, בשירים שהתנגנו פעם ברדיו, באנשים שהיינו ובתקופות שנדמה לנו שהיו פשוטות וטובות יותר. להב שולף אותם בזה אחר זה, חלקם מוכרים לכולם וחלקם כמעט נשכחו, ומחזיר אותם לחיים בלי להפוך אותם למוצגים במוזיאון.
ובתוך המציאות הישראלית של השנים האחרונות, אולי יש בזה משהו כמעט יוצא דופן: אנשים שיושבים באותו אולם, מגיעים מכל קצוות המפה הפוליטית, שרים את אותם שירים, צוחקים ומתרגשים יחד. בלי שמישהו מבקש מהם להסכים זה עם זה ובלי שאף אחד מנסה להפוך את הבמה לזירה פוליטית.
כן, אי אפשר להתעלם מפוליטיקה בחודשים הללו בעיקר. ואולי זאת הסיבה שהטיש הגדול הפך לסוג של סמל ועוגן לכל מה שכל כך ישראלי כאן ובעיקר לכל מה שכל כך חסר לנו - היכולת להיות יחד, בלי למחוק את ההבדלים בינינו, פשוט כי יש שירים ששייכים לכולנו.
ואז הגיע ערב אחד באמצע מסיבה של חברים, שבו קרה משהו. "הם שרו. דיברו. שרו עוד. היו שם שירים ישראליים ישנים, כאלה שלא בהכרח היו הבחירה הראשונה שלי עד אותו הרגע. וחזרתי הביתה עם תחושה שאני רוצה לעשות את הדבר הזה".
זה לא היה מהלך קל. הוא לקח את השירים שהוא הכיר, למד עוד, בנה רפרטואר חדש, והגיע איתו לקהל. "כשהגעתי עם זה קהל הצעיר עזב אותי", הוא מספר, "אבל אז הגיע קהל אחר, וזה היה הרגע שבו הבנתי שאולי אני לא צריך לרדוף אחרי מה שקורה ברדיו ולעשות משהו אחר".
ב-1993 פתח בירושלים את "בית המרזח של כלבא שבוע", שפעל במשך ארבע שנים ואירח אומנים רבים, ובמקביל הופיע שם מדי שבוע עם "הטיש הגדול". בהתחלה אפילו בירושלים לא ממש הבינו. "אף אחד לא הבין", הוא אומר וצוחק. אבל השם נשאר. עד היום.
במה לשירים הנשכחים
אחד הדברים שהופכים את הטיש למופע שאי אפשר באמת לשחזר מערב לערב הוא שלהב לא מוכן לשחזר אותו. הוא אומנם מגיע לכל הופעה עם תוכנית, אבל מבחינתו זאת רק נקודת פתיחה. את ההמשך הוא נותן לערב לקבוע.
"אני מסתובב עם 1,000 שירים בראש", הוא מספר. "אני כותב תוכנית, אבל אני לא מקדש את הרשימה. אם אני מגיע למקום שכבר הופעתי בו ושרתי שם את השירים האלה, אז אני אומר בוא נשלב שירים אחרים. יש בזה משהו שמסביר לא מעט מהאופי של הטיש".
להב לא רוצה שהמופע יתנהל כמו מכונה, שבה בכל ערב הקהל מקבל בדיוק את אותם שירים, באותו סדר ובאותה מידה של התלהבות. "אני רוצה להשאיר מקום למה שקורה בחדר, לאנשים שיושבים מולי, למצב הרוח שלי ושל הקהל ולשיר שפתאום מתחשק לי לשלוף".
מתוך כל אותם שירים יש כמובן את אלה שהקהל מכיר ומחכה להם, אבל להב מתעקש שגם לשירים הפחות מוכרים יהיה מקום. למעשה, חלק מההנאה שלו היא דווקא להוציא מהמגירות את השירים שהקהל כבר כמעט שכח. "יש בהן את השירים שכולם שרים, אבל גם את אלה שרק מי שממש מכיר את הזמר העברי יזהה. אני נותן תמיד, בכל מופע, את האזוטריים, כאלה שיודעי ח"ן מכירים", הוא אומר. "בעיקר כי זה משהו שממלא את הנשמה שלי".
וזה מתחבר גם למה שהוא עושה בשנים האחרונות עם שירים ישנים שהוא מבקש להחזיר לתודעה. "'הצלתי' כמה שירים מקוריים שאני חושב שהם יפים, אבל לא הייתה להם אחיזה בתקשורת", הוא מסביר. "אני מוציא שירים שאני חושב שיש לחדש אותם. להסיר מהם אבק".
ובמובן הזה כל ערב של הטיש הוא גם סוג של ארכיון חי, לא כזה שמאחסן שירים מאחורי זכוכית, אלא כזה שמוציא אותם מהמגירה, מנער מהם את האבק, נותן להם עיבוד חדש ומחזיר אותם לקהל.
המרחב המשותף
ברלין היה מבחינתו לא רק זמר אלא דמות: תל אביבי, איש של במה, מישהו שכבר יודע איך מחזיקים קהל. אלא שככל שלהב עצמו התקדם, הוא מצא את עצמו נכנס בדיוק לאותו מרחב מוזיקלי, ובשלב מסוים אפילו דורך על הטריטוריה של מי שהיה עבורו מודל. המשפט הזה, שנאמר בחצי חיוך, מסתיר מאחוריו תקופה פחות פשוטה בין השניים. "זה יצר כל מיני קונפליקטים", הוא מודה. "היו גם חיכוכים, אבל השנים עושות את שלהן".
מה שהיה פעם מאבק בין שני אנשים שפעלו באותו מרחב, קיבל בהמשך פרספקטיבה אחרת: להב הוזמן לעשות אירוע מול כ-800 איש בפתח תקווה. ברלין היה שם. "וכן, התחברנו שוב. שרנו ודיברנו על זה".
למי שמתבלבל, כדאי לסייג שיש הבדל בין הטיש לבין שירה בציבור קלאסית, ולהב מקפיד עליו ומסביר: "אני לא עומד מול הקהל ומחפש להפעיל אותו בכל מחיר. אין אצלי צורך תמידי לצעוק 'נו, איפה אתם?', לחלק את האולם לקבוצות או לבדוק מי שר חזק יותר. מבחינתי אם השיר עובד, הקהל כבר ימצא את הדרך שלו לתוכו. אני לא צריך להגיד להם לשיר".
זאת תפיסה שמתאימה גם לאופן שבו הוא בונה את המופע, הוא לא רוצה לייצר תחושה שהקהל מקבל הוראות. הוא רוצה ליצור ערב שבו אנשים מרגישים מספיק בנוח כדי לשיר בעצמם.
אי אפשר שלא לדבר על פוליטיקה ואומנות שמתערבבות יחד, וזה גם המקום שבו עולה השאלה הגדולה יותר: מה התפקיד של אומן בתקופה כל כך פוליטית? להביע עמדה ולהתגייס, או שאולי דווקא יש ערך בכך שהוא נותן לאנשים שעתיים שבהן הם לא צריכים להיות בתוך הוויכוח?
"קודם כל נתחיל בזה שכולם באים לטיש. היית רואה שולחנות שהגיעו אז מהפגנה עם דגל, ולצידם כיפות סרוגות שהגיעו אחרי הבדלה בבית. והם יושבים אחד עם השני וטופחים זה לזה על השכם, ומרימים יד יחד ב'לחיי העם הזה', וכולם ביחד. זאת לא אמירה שאין מחלוקת, להפך. אני יודע היטב שהאנשים שיושבים באולם מגיעים עם השקפות שונות לחלוטין. ואני עצמי איני אדם נטול דעות. אבל אני לא הופך את הבמה של הטיש לבמה פוליטית. אני מעדיף שהשירים יהיו המרחב המשותף".
להב בוחר באפשרות השנייה על הבמה, אבל מדגיש שזה לא אומר שהוא מוותר על הזהות שלו. "אני יכול לשיר 'שיר לשלום', 'פה בארץ חמדת אבות', 'לחיי העם הזה', 'שורו הביטו וראו', 'ראי רחל' וגם 'שארם א-שייח''. מי שמכיר אותי ואת הדעות שלי יכול לפעמים לנסות לקרוא לתוך בחירת השירים. מי שלא מכיר אותי בכלל יכול לשמוע פשוט שירים ישראליים, וזה באמת לא משנה".
האישה שאיתו
מבחינת להב הטיש הוא משהו אחר, ואת הגישה הזאת הוא נדרש לבחון בצורה הקשה ביותר אחרי 7 באוקטובר. בימים ובשבועות אחרי הטבח הוא מצא את עצמו מופיע בלי סוף בבתי מלון, בפני מפונים, בפני חיילים, בקיבוצים - בקיצור, לא בפני מי שנחשב בדרך כלל לקהל הרגיל שלו.
גם סיפור האהבה היפה של משה להב ורחלי הורביץ התחיל, איך לא, דרך המוזיקה. הורביץ, שגדלה בעופרה, הגיעה ל"בית המרזח של כלבא שבוע" כשהייתה בת 20, בזמן השירות הלאומי בהדסה עין כרם. היא כבר הכירה את השירים, אבל לא את האופן שבו להב חיבר ביניהם ואת האווירה שידע לייצר סביבם. "כל החיים שרנו", היא מספרת. חברה סיפרה לה על להב, והיא הגיעה להופעה. "עמדתי שם, רחוק מהבמה, ושמעתי את השירים שאני כל כך אוהבת. ראיתי את הקהל שמתמסר ומתמכר והשתגעתי על האווירה".
היא חזרה שבוע אחר כך. ואז שוב. בפעם השלישית להב כבר שם לב אליה. "אני רואה שכבר פעם שלישית את מגיעה לכאן", הוא אמר לה, וספר לה את ההופעות שבהן ראה אותה בקהל. אחר כך הציע לה לצאת איתו לסיבוב.
אלא שבמקום להתחיל סיפור אהבה, רחלי בעיקר רצתה שהרגע הזה ייגמר. "הרגשתי מאוד לא נוח", היא מצטרפת לשיחה. "רק רציתי שהוא יחזור לבמה ושאני אחזור לקהל". הוא חזר והיא חזרה, ולשנים ארוכות זה באמת היה הסיפור שלהם. להב המשיך בחייו, התחתן ונולדו לו שני בנים. רחלי התחתנה גם היא, ולהב אפילו שר בחתונתה.
אבל הקשר המוזיקלי לא נעלם. כשהחבורה הייתה נפגשת, בסופו של ערב היו יושבים עם גיטרה, ולהב היה מספר לה על להקות ישנות, על מוזיקאים ועל שירים. המוזיקה נשארה החוט שחיבר ביניהם גם כשכל אחד מהם הלך במסלול אחר. ואז שניהם התגרשו. "פספסנו את הסיבוב", צודה להב היום.
בסוף הריאיון להב עומד לצאת להופעה בעפולה, ואותי דווקא מסקרן מה הוא עושה בימים הנדירים כשאין לו הופעה. התשובה כמעט צפויה: "אני כל הזמן שומע מוזיקה. גם דקה אחרי הופעה, גם בבית, כשאני מגהץ, שזאת תרפיה, גם כשאני מתקלח. המוזיקה היא חיי". אולי זאת הסיבה שגם אחרי 44 שנים הוא עדיין מוצא עוד ועוד שירים להוציא מהמגירה.
התרעות פיקוד העורף