למען הגילוי הנאות, זו לא הפעם הראשונה שאני רואה את מימון מופיעה השנה. הפעם הקודמת הייתה בזמן שידור הופעת הבכורה שלה ב"רוקדים עם כוכבים", שם העפילה עד לגמר, ומאז היא לא הוציאה מוזיקה חדשה. הגעתי בתחושה שאני יודע בדיוק לאיזה מופע אני נכנס: הייתי בטוח שאקבל סט-ליסט מוכר ורפטטיבי, ושאצא עם חוויה נעימה ובעיקר לא מופתע. אבל טעיתי. רמת ההפקה, הנועזות של הכוריאוגרפיה, שילוב השירים המפתיעים והחיבורים המוזיקליים הלא שגרתיים, שמטו את הקרקע תחת כל הציפיות המוקדמות.
כבר מהרגע שבו האורות נכבים, הנוכחות שלה ממגנטת. מסכי הענק מתעדים אותה עושה את דרכה מאחורי הקלעים אל עבר הבמה, בסט שני חלקים דרמטי ונוצץ, והיא פותחת ברצף של "חמצן" ו"זכוכיות". עד שהיא מגיעה ל"עד שתבין אותי", הקהל כבר מתחנן לעמוד על הרגליים. המופע מבוים בקפידה, והמבנים הדינמיים על הבמה משתנים משיר לשיר: מישיבה אינטימית על כיסא, דרך תנועה על גרם המדרגות ועד לפיקוד מלא על הנגנים ועל צוות ההפקה. השליטה של מימון במתרחש היא וירטואוזית - היא פשוט יודעת בדיוק איך שואו צריך להיראות.
ספת קטיפה אדומה שהועלתה לבמה החזירה אותנו אל העולם התיאטרלי של "שיקגו" ודמותה של רוקסי הארט. ההגשה המלוטשת שיגרה את הקהל ברגע אל ברודוויי, ומשם היא עברה בטבעיות אל "פלדה" - המנון על שרידות, חוסן ומתיחת גבולות של אישה שכבר ראתה הכל בתעשייה. החיבור בין השניים טען את "פלדה" במשמעות שאולי לא הייתה מצליחה להגיע אם היה עומד לבדו.
המערכה השנייה נפתחה בקרנבל לטיני מרהיב: "טיפה", שנשען על "Tic Tic Tac" משנת 1996, הותך לתוך "דון קיחוטה" - מחווה לביצוע המיתולוגי מגמר "כוכב נולד" בניצנים. יחד עם נבחרת רקדנים מיומנת, מימון הוכיחה טוטאליות בימתית נדירה עם צעדי ריקוד תובעניים, הנפות והיפוכים באוויר תוך כדי שירה חיה ויציבה.
משם האנרגיות נטענו מחדש בחגיגה ים-תיכונית. הכימיה בין מימון ללוי - חברים קרובים שהפכו בשנה האחרונה למעין אחים. בביצוע המשותף שלהם ל"נשימה", לוי הוכיח שמעבר לסלסולים הים-תיכוניים זורם בו R&B אמיתי שמשתלב מושלם עם הגרוב והדיוק הקולי של שיר. עד שנגמר השיר, קיוויתי לראות אותו מנסה לחקור את הז'אנר הזה בעתיד הקרוב.
כשלוי פינה את הבמה, מימון הוכיחה שהיא הזיקית האולטימטיבית של המוזיקה הישראלית: "אהבה קטנה" שולב בקטע פלמנקו לוהט שהרים את כל קיסריה על הרגליים, "נערי שובה אליי" החזיר אותה לשורשים מבית אימא, ולהיטים כמו "יותר טוב לסלוח" ו"לאן שלא תלכי" הזכירו איזה ארסנל פופ על-זמני צרוב בשמה.
כמידי הופעה, השיר איתו היא סוגרת את הערב הוא "השקט שנשאר". זהו השיר שבנה את הקריירה שלה, הפסגה הווקאלית של אותה שירי שכבשה את אירופה ב-2005, אך הפעם הוא נטען במשקל כבד בהרבה. רגע לפני העלייה הדרמטית של הפזמון האחרון, המוזיקה נחתכה, וברחבי קיסריה הדהדו קולותיהם המוקלטים של חיילים בעזה - עייפים, צרודים ומאובקים - כשהם שרים יחד מתוך החושך את מילות השיר. כשמימון חזרה אל תוך השקט הזה והעיפה את הפזמון האחרון במלוא מנעד הגרון שלה, היה ברור ששיר הפופ הקלאסי נולד מחדש כתפילת מלחמה כואבת.
בערב אחד שנע בין גלאם ברודוויי, משפחתיות פגיעה, סלסולים ים-תיכוניים ושכול לאומי, שירי מימון לא רק נתנה שואו מבריק - היא החזיקה על הכתפיים את כל הסתירות והשברים של הישראליות כרגע, וגרמה להם להישמע שלמים לגמרי.
התרעות פיקוד העורף