בעידן שבו ביקור בישראל הפך עבור אמנים בין-לאומיים להחלטה שדורשת לא מעט הסברים, בנקס מצאה דווקא כאן את המקום שבו הכאוס שלה מרגיש כמעט נורמלי. שותפות גורל פוסט-טראומטית בין מנודה מקצועית למדינה מבודדת.
ברחבה נדמה היה שהקהל אימץ את ההסכם הלא כתוב: את המציאות משאירים בחוץ. עשרות צעירים בחולצות טי עם הכיתוב "לובוטומיה" בפונט אריאל באו לנתק את האונה הקדמית לשעה קלה. בשמש הצהריים החשופה, בלי תאורה דרמטית שתחמיא לאשליות או מסכי וידאו מרצדים, הקהל בא לגבות את מה שבנקס הבטיחה לו: מסיבה מיוזעת שתשרוף את כל שרידי השפיות לשעה קלה.
מהרגע בו הניפה את המיקרופון, הרחבה הייתה שלה. בלי שום שלב של חימום מנועים, מאות האנשים מולה צרחו כל הברה, זזו איתה בקצב אחיד ונבלעו אל מול הנוכחות שלה. כשהקהל פתח לפתע בספונטניות בשירת ההמנון הלאומי, בנקס נראתה מבולבלת לחלוטין מהסיטואציה. "?Is this my hazing moment", שאלה, כמי שלא לגמרי מבינה איך מצאה את עצמה באמצע טקס חניכה ישראלי.
משם לא נרשם רגע אחד של שקט או הפוגה. זה היה רצף מוזיקלי צפוף, שבו שיר רדף שיר: מביטים קודרים של האוס ניו-יורקי לגרוב קיצי וקליל, דרך "Treasure Island" שבו השוותה את ישראל לאי מטמון מבודד של אהבה הדדית בתוך טירוף עולמי, ועד להתפרצויות קלאב-ראפ אגרסיביות.
הקצב לא עצר, אלא שמתחת לאנרגיה הבלתי פוסקת, עשרת השירים שביצעה לא סיפקו יותר מדי רגעים מוזיקליים בלתי נשכחים. בנקס אמנם החזיקה את הבמה בכריזמה, אבל התחושה הייתה שהקהל הגיע נחוש להתמסר לה, גם בלי שתצטרך להתאמץ במיוחד. רק כשהרצף נחתך ישירות לתוך "212", השיר שהפך אותה לכוכבת לפני עשור וחצי כמעט, ההבטחה התממשה עד תום: מאות אנשים צרחו את המילים, והיא רק הייתה צריכה להמשיך. גם אחרי כל השערוריות והקרבות שניהלה מאז, "212" עדיין מצליח להזכיר למה מלכתחילה היה שווה להקשיב לבנקס.
ואז היא פשוט הסתובבה והלכה. בלי הדרן, בלי נאום פרידה ובלי שום ניסיון למתוח את הרגע. אחרי שעה של טירוף מוזיקלי, הסיום הפתאומי היה כמעט קומי, אבל נאמן לחלוטין לעסקה המקורית: באתם לרקוד על הריסות השפיות באור יום מלא וקיבלתם שעה של ניתוק טהור. עכשיו אפשר לחזור לחדשות.
התרעות פיקוד העורף