במסגרת פסטיבל תל אביב, התארחו אמש (רביעי) איתי ליברזון (אלון קרול מרחוק), מנחי הפודקאסט המצליח "ראפ ענבים", בסלון העירוני של בית אריאלה, לשיחה עם סרול על השאלה: מהו בכלל היפ הופ תל אביבי?
צירוף המילים "היפ הופ", ובוודאי כשהוא מלווה במילה "תל אביבי", עשוי לעורר מיד אסוציאציה של קהילה סגורה, כמעט שבטית. אלא שהשיחה המרתקת בין ליברזון לסרול הציעה תמונה מורכבת הרבה יותר. אחת התובנות המרכזיות שעלו ממנה היא שההיפ הופ התל אביבי הוא בראש ובראשונה סטייט אוף מיינד. אפשר להבין זאת כבר מתוך רשימת האמנים המשויכים לז'אנר, שחלקם כלל אינם מגיעים מתל אביב. בהמשך נחשפים גם הקונפליקטים, קווי השבר ותתי-הז'אנרים שמרכיבים את הסצנה, ודרכם מתגלה למעשה סיפור ישראלי רחב הרבה יותר.
ככל שהשיחה התפתחה והצטרפו אליה אורחים נוספים, בהם יונה וולך ואריק איינשטיין, נדמה היה שהסיפור של ההיפ הופ התל אביבי מנהל דיאלוג ישיר דווקא עם הספרות העברית של שנות ה-50. אפשר לזהות בו קווים מקבילים למאבק של קבוצת המשוררים התל אביבית, בהובלת נתן זך, בשירה האסתטית והלאומית המזוהה עם נתן אלתרמן. במבט ראשון, החיבור בין סאבלימינל והצל לבין אלתרמן אולי אינו מתבקש, אבל ככל שמעמיקים בו, מתגלים עקרונות משותפים: הרצון לערער על הקיים, לנסח שפה חדשה ולספר את המציאות מנקודת מבט אחרת.
בהמשך הערב אירח ליברזון את אחד מחלוצי ההיפ הופ הישראלי, שעובר בעצמו מסע מרגש עם המוזיקה שלו. "אני לא מרגיש שאני יוצא לפנסיה, אלא מקבל את התפקיד החדש שלי בתקופה הנוכחית", סיפר. המוזיקה שלו מקבלת תפנית, הוא מגיע עם ארסנל יציב ובטוח ומאפשר לדור חדש של ראפרים לגלות את עצמם. "היום מגניב להיות ראפר, הם החתיכים, וזה הרבה יותר מחובר לרוק הישראלי", הוסיף כהן.
לקראת סיום, עלתה גם המציאות התרבותית הנוכחית: בשל המצב, אנו עדים לפחות הופעות של אמנים מחו"ל שמגיעות לישראל. עם זאת, מתוך השיחה עלתה גם תקווה שהמצב הזה יפנה מקום ליותר יצירה מקומית, להתפתחות ולחיפוש אחר קול עצמאי.
אולי זו גם התמצית של ההיפ הופ הישראלי: לקחת את המגבלות, את השפה ואת המציאות המקומית ולהפוך אותן ליתרון. או כפי שסיכם כהן: "נתקענו עם העברית, וטוב שכך".
התרעות פיקוד העורף