השבוע נפרדתי אחרי קרוב לארבע שנים מהאייפון 4 שלי, לטובת אנדרואיד חדיש. פרט לרשימת אנשי הקשר, הדבר היחיד שעניין אותי לעדכן במפלצת החדשה היה הפלייליסט. שהרי בדומה לרובכם, את המוזיקה שלי אני צורך היום כמעט אך ורק דרך הנייד. וכך, אחרי ארבע שנים עם אותה רשימת שירים, שרועננה פה ושם ביציאות עדכניות, החלטתי שהגיע הזמן לפתוח דף חדש, להשליך את הפלייליסט הקודם לפח, וליצור אוסף ענקי של שירים, מההתחלה.
יש גדודים שלמים של שירים שהולכים איתי כל חיי הבוגרים, כאלה שעיצבו את הטעם שלי, שליוו אותי ברגעי מפתח בחיים, שהחשבתי כחברי הקרובים. כאלה שנשארו נאמנים לי תמיד, ולכן הייתי נאמן להם.
בקסטות האוסף שלי מש נות ה-80, שהתנגנו בווקמן טושיבה בצבע בורדו. הם שמרו עלי בצבא, טיילו איתי באפריקה ובדרום אמריקה, אפילו הכירו יחד איתי את אשתי. בהמשך הם צלחו גם את המעבר לעולם הדיגיטלי, ונכנסו לתוך דיסקי אוסף צרובים, לאייפוד ואז לאייפון. מאות רבות של שירים זורמים לתוך אוזני כמו צמר גפן רך, שעוטף אותך בזמן שאתה מיטלטל ממקום למקום, מעידן לעידן, מספק לך תחושת ביטחון בתוך עולם כאוטי.
אבל גם צמר גפן נשחק בסופו של דבר ומצריך החלפה. בשנים האחרונות אני מוצא עצמי הולך ומשתעמם בחברתו של הפלייליסט קשי-שא. שמתי לב שבזמן האזנה (ברכבת למשל), אני משתמש יותר ויותר במקש הפורוורד.
וזה קורה ממש באקורד הפתיחה של השיר שאני חפץ להימלט ממנו. אין דרך אחרת להגדיר זאת - השירים האלה יצאו לי מהתחת. זה לא רק שנמאס לי מהם. לפעמים אני ממש לא מבין למה ייחסתי להם חשיבות גדולה כל כך.
שלום לכם, לו ריד, הקיור, הסמית׳ס, דילן, קוסטלו, נירוונה, הפיקסיז, ניל יאנג, ג׳נסיס ועוד אין ספור אמנים, שפעם נשבעתי בשמם. אני אוהב אתכם, אני לא אשכח את מה שעשיתם בשבילי, אבל אני לא יכול לסבול יותר אפילו שיר אחד שלכם בתוך הפלייליסט שלי.
לא, הצרכים שלי כרגע בסיסיים בהרבה. תרגשו אותי, תגניבו אותי, תעלו לי חיוך על השפתיים, והכל ב-35 הדקות שעוברות בין תחנת מודיעין מרכז לתחנת תל אביב השלום. לא בדיוק מה ששיר מורבידי של ולווט אנד-רגראונד מסוגל לעשות.
כי ברגע שאתה, כמאזין, כבר לא מתחבר יותר לאמירה של היוצר האישי, לסגנון הייחודי שלו, פשוט כי השתנית, היצירה מאבדת מטעמה. אבל שיר פופ עשוי היטב נשאר כזה תמיד. מה שהופך אותו לחסין בהרבה לפגעי הזמן.
וגיליתי עוד משהו מוזר. השירים הישנים שמצליחים לשרוד אצלי הם כאלה שיש בהם בס דומיננטי. כן, דווקא בס. הדנידין של כל הרכב. יש משהו בשירים שבנויים על ליין שלו, שמשמר אותם. אולי כי מדובר בצליל אורגני, שמתחבר ישירות לבטן. לא למוח. בהתאמה, הפלייליסט שלי מוצף כרגע ברגאיי דאב וסקא. ובביטלס. תקשיבו מחדש לבס של מקרטני ב״היי בולדוג״, ותבינו הכל.
התרעות פיקוד העורף