אבל אפילו במקרה הזה נרשמו לא מעט אמירות בנוסח “עוד אשכנזייה זוכה בפרס ישראל". זה מאוד לא הוגן כלפי הירש עצמה, שכאמור ראויה לחלוטין לפרס הזה, אבל גם לא מופרך. כי גם כשמדברים על מהפכה תרבותית, ומדברים עליה כבר שנים, עושה רושם שהבריקדות עוד לא הגיעו לפתחו של פרס ישראל.
זה נושא חשוב מאין כמוהו, בעיני. כי פרס ישראל הוא הדרך הישירה של המדינה לבחור את יקיריה. לומר, ביאיר לפידית, מה ישראלי בעיניה. ומכאן גם הרגישות שמלווה כל בחירה של זוכה בפרס. בייחוד על רקע השסע המרכזי והבלתי נגמר בחברה הישראלית - זה שבין אשכנזים ומזרחים.
אפשר וצריך להתווכח ולהתפלמס על הסיבות שגרמו להגמוניה התרבותית הברורה הזו. האם זאת הייתה מדיניות מכוונת, האם זה היה מקרה של אנחנו היינו פה קודם, האם מדובר בעולם של חבר מביא חבר. הפצעים עדיין פתוחים, בצדק, ויחלפו הרבה שנים לפני שיגלידו. אבל התוצאות של המצב הזה ברורות. מרבית אנשי הרוח והתרבות שראויים לזכייה בפרס ישראל, מבחינת היקף וחשיבות עבודתם, הם אשכנזים. לא כי הם יותר מוכשרים גנטית, חלילה. כי הם צמחו ופעלו בתוך תרבות אשכנזית במהותה.
ולכן, כשיושבת ועדת הפרס וצריכה לבחור מועמד מתאים, סביר להניח שמרבית השמות הראויים שיגיעו אליה מתחום התרבות יהיו מהצד האשכנזי של המפה. השינויים המבורכים של השנים האחרונות, שמצמיחים גם גיבורי תרבות מזרחים, יבואו לידי ביטוי רק בעוד שנים רבות - שהרי פרס ישראל הוא בעצם סוג של פרס על מפעל חיים.
אבל מצד שני, ישנו גם העניין הזה שנקרא מראית עין. והוא חשוב לא פחות. הרי לא יעלה על הדעת שמרבית הזוכים בפרס ישראל ישתייכו לאותו מגזר, שגם הולך וקטן משנה לשנה בגודלו ובהשפעתו. כמו שכתבתי בתחילה, הפרס הזה הוא ביטוי להגדרה עצמית של המדינה. וישראל 2016 לא יכולה, מכל הסיבות שבעולם, לקבוע שמיטב בניה הם אשכנזים.
יוצא שיש כאן היתקלות בין שני שיקולים סותרים. ושניהם נכונים. מצד אחד, בחירה עניינית ונקייה של המועמדים הטובים והמתאימים ביותר לזכייה בפרס ישראל. ומצד שני, העדפה מתקנת למועמדים יוצאי עדות המזרח. כזו שגם מבטאת הכרה של המדינה בעוול שנגרם למגזר הזה במשך שנים ארוכות. וגם משמרת את תחושת ההזדהות של הישראלים כלפי פרס ישראל, ומונעת ממנו מלהפוך לפרס ניחומים לבוגרי האליטות הישנות. איזה שיקול צריך לגבור? קשה מאוד להחליט. וכמובן שצריך לבחון כל מקרה לגופו.
התרעות פיקוד העורף