אם אתם רוצים להבין מי הם באמת המוזיקאים הבולטים במיינסטרים הישראלי, אל תחפשו בפלייליסט של גלגלצ. אפילו לא ברשימת ההשמעות השנתית של הרדיו הישראלי. כל אלה משקפים את טעמם של העורכים המוזיקליים, לא בהכרח של הצרכנים. הדרך הנכונה לבדוק היא, כמו תמיד, דרך הארנק. על מי הישראלים מוכנים להוציא כסף.
היות שרכישת דיסקים היא הרגל שכמעט עבר מהעולם, האינדיקציה האמיתית שנותרה לנו היא הופעות חיות. ובמובן הזה, אמפי שוני הפך לסוג של מדגם מייצג. אמן שמופיע בו צריך למלא 1,200 מושבים, שזה המון (אבל עדיין שליש מקיסריה, השמורה רק לסופרסטארים הנוכחיים). ולגרום לאנשים להוציא בממוצע 200־150 שקל. כלומר, זוג שיוצא להופעה, פלוס בייביסיטר, בירות, חנייה וכו', נפרד בשקט מ־400 שקל לפחות. מה שהופך את רשימת המופיעים באמפי שוני לאינדיקציה לא רעה בכלל.
נכון, גם כאן מדובר ברשימה מוכתבת, שלא נבחרה באופן "דמוקרטי" באמצעות הצופים. ושוני שייך לקבוצת "זאפה" האימתנית, שיש אמנים שיותר מקורבים אליה, ולהפך. ועדיין, מדובר בעניין כלכלי לכל דבר. הם לא ישלחו לזירה המאתגרת הזאת אמן שלדעתם לא יוכל למלא את המקום.
זה מעודד, כי במשך שנים ארוכות הייתה הגמוניה מוחלטת לאמנים מהגווארדיה הישנה, ונדמה היה שלא יצמח כאן דור צעיר שיצליח למלא אמפי. אבל זה קרה. תוסיפו לכך הופעה של רד בנד, וגם של גורי אלפי המארח את טונה ואת גיא מזיג, ותגלו שגם הדור של בני ה־40 ומטה מצליח למלא את שוני. שזה נהדר. נכון, אין ברשימה הזו צעירים של ממש, כמו בכל תעשיית מוזיקה מתוקנת, אבל לפחות יש התקדמות.
גל הרכבי האינדי ששוטף את הרדיו לא זוכה כאן לשום ביטוי. אגב, התמונה דומה מאוד גם במופעים גדולים אחרים, כמו סדרת ירושlive בארנה בירושלים, או פסטיבל "רוק בכנרת". כמעט אותם שמות, בתוספת אברהם טל, ריטה, גידי גוב, שלומי שבת ואייל גולן.
גולן הוא השם היחיד ברשימה שמשתייך לז'אנר המזרחי. וגם הוא מופיע בירושלים, לא בשוני, שזכה לכינוי "קיסריה של האשכנזים". ובצדק. זה מדהים. גם בישראל 2016, שבה לכאורה נפלו המחיצות העדתיות, לפחות במוזיקה, אין אפילו זמר מזרחי אחד מתוך רשימה של 20 מופעים. וזה לא שחסרים מסלסלים שיכלו למלא את שוני. אבל כנראה שהם עדיין מעבר לגדר.
התרעות פיקוד העורף