לשעה קלה יחזרו שיריו היפים של שייקה פייקוב, בהם “ארץ”, “חייכי לי בשירים” ו”חג יובל”, ויהדהדו בצהרי שישי השבוע בחלל אולם קאמרי 1, במופע הצדעה לאחד מגדולי היוצרים בזמר העברי במלאת לו 80. הקהל, שיבוא למופע, יוכל לחזור ולהתרפק על השירים מפעם, הספוגים ברובם באהבת הארץ. עם זאת, כשיופנו הזרקורים אל פייקוב עצמו, ייווכח הקהל שהוא אינו כתמול שלשום.
זה קרה לו לפני כשנתיים וחצי, הוא מספר. אז הסב בבית קפה חדרתי עם שני קצינים לשעבר, יוצאי יחידות קרביות, לשיחת הכנה והתארגנות שבוע לפני צאתו עמם לדרום אמריקה בעקבות אוצר עלום, שלדבריו, הוא מתחקה אחריו זה שנים. אלא שבמקום להגיע לשם, הוא הובהל בתוך דקות לבית החולים הלל יפה בחדרה עקב אירוע מוחי, שטלטל את חייו באחת.
כעת, בבואי אליו לקראת המופע בקאמרי, לבי נחמץ לאחר 46 שנות היכרות בינינו לראותו במצבו הנוכחי, מוגבל בתנועתו וישוב בכיסא גלגלים בדירתו השכורה בקיבוץ משמר השרון שבעמק חפר ונזקק לעזרתו של רומל, המטפל הפיליפיני המסור שלו.
מאליו עולה בשיחה בינינו נושא מצוקת האמנים הוותיקים, שתפס בשנים האחרונות לא מעט כותרות בנוגע למקרים כמו של המלחין והמוזיקאי נחצ’ה היימן והזמר גבי שושן, שכזכור שם קץ לחייו בפברואר 2016. דווקא נוכח יוקר הטיפולים השיקומיים והעסקתו מסביב לשעון של רומל, הצטמקו התמלוגים החודשיים של פייקוב, המועברים לו על השמעת שיריו, לאחר שלטענתו דור חדש של עורכים ושדרים דוחק אותו לפינה ומעדיף בדרך כלל להשמיע שירים אחרים.
היכן המדינה, שבמקרה כזה אמורה להיחלץ לעזרתו של אחד היוצרים המובהקים של פס הקול שלה? האם פייקוב מאוכזב ממנה ביום סגריר? “לפני הכל אני מאוכזב מהשלטון”, הוא משיב. “הם מובילים את המדינה לשום מקום, לדרך ללא מוצא. הם (הזוג נתניהו - יב”א) מתנהגים כמו מלך ומלכה, מתהוללים וגם לוקחים לעצמם”.
“ומה יצא?” הוא מוסיף. “כור ההיתוך של התרבות שלנו דומה לדוד קיטור שמאיים להתפוצץ. בין כל הדברים הטובים בו יש גם הרבה פסולת. מה שהוא אפ־טו־דייט היום - ספק אם מובטחת לו אריכות ימים. דברים שעושים כעת הרבה רעש סביבם, מי יזכור אותם בבוא היום?”
אני מוקיר את פייקוב הן כאדם והן כיוצר מהמעלה הראשונה, אבל מקומם אותי כשהוא חוזר ואומר על המזרחים “הם”. “יש מהם שכותבים ברמה טובה, אם כי הטקסטים שלהם מפגרים פיגור ניכר לעומת הלחנים שהם יוצרים”, הוא מחווה את דעתו. “זאת כשמחכה להם קהל אדיר בחתונות, בבר מצוות ובאירועים אחרים. בינם לבין עצמם יש להם הקהל שלהם, והם לא צריכים אותנו”.
מתברר שפייקוב בעניינים. הוא מתרשם מיכולותיהן של הזמרות שפועלות כיום בישראל אך מבהיר ש”לדעתי, הזמרת הכי גדולה שהייתה לנו זאת אסתר עופרים, אם כי מזמן היא לא פועלת כאן”. הוא אפילו שמע על עדן בן זקן. “ראיתי אותה בטלוויזיה מופיעה בקיסריה”, הוא אומר. “אין מה להשוות אותה עם אלה שלפניה, כולל אילנית”.
שעברה, שלהופעה שלו התלוו ריקודים מגושמים”.
“זה לא מפריע לי. להפך. בעוד שבעולם רגילים לאנגלית, לרבים העברית נשמעת כמו הוטנטוטית”.
בין היתר, פייקוב גם כתב והלחין את השיר "דרך המלך", שייצג את ישראל באירוויזיון בשנת 1989 בביצועם של גילי נתנאל וגלית בורג. שנותיו הראשונות של פייקוב - שמעיד על עצמו כיה הוא “פטריוט של מקום הולדתי” - עברו עליו במקווה ישראל, לשם עלו מרוסיה הוריו, אנשי העמל, בעלייה השלישית. בית על גבעה, מוקף בפרדסים, היה נוף ילדותו המוקדמת. “זאת הייתה ארץ ישראל קטנה, נקייה, סימפתית, ללא הרעשים של היום”, הוא מתאר. בבית הוא שמע את אביו שר ביידיש, ולצלילי מוזיקה קלאסית האזין לראשונה דרך הפטפון עם המנואלה שבבית חברו מגן הילדים אריה ורדי, חתן פרס ישראל למוזיקה לשנת 2017.
לאחר שאמו נפטרה מרעלת הריון, עבר פייקוב לקיבוץ אשדות יעקב וחווה את אירועי התקופה. “לא אשכח את ‘השבת השחורה’”, פייקוב חוזר אל קיץ 1946, “כש’כלניות’ חמושים בטומיגנים הקיפו את המשק ולקחו 200 מחבריו, כולל אבי, למעצר ברפיח, כשאנחנו, הילדים, רעדנו סביב המורה”.
במלחמת העצמאות חווה סרט מלחמה. “מצאנו את עצמנו שרועים בתעלה פתוחה, ופגזים חלפו מעלינו”, הוא מתאר. “בגלל ההפגזה הסורית לא ניתן היה לפנות אותנו. רק בלילה הוליכו אותנו בחסות החשיכה עד רכס יבנאל, שם העלו את הילדים על כלי רכב שהזדמנו. אותי וילד נוסף הכניסו לאמבולנס שהסיע פצועים וגוויות ליגור, שם היינו שנה בלי ההורים”.
בשנים ההן הצטיין בספורט, “כולל בזריקת כדור הוקי ובקפיצה במוט”. המאמן שלו, עמיצור שפירא, לימים מאמנה של אסתר רוט־שחמורוב, שנספה בטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, תלה בו תקוות. “ייתכן שהחמצתי קריירה ספורטיבית”, משער פייקוב ומוסיף: “גם עסקתי באקרובטיקה, עד שבאחת הסלטות נפלתי על הפנים במקום על הרגליים ונפגעתי באף. הסימנים נשארו”.
פייקוב עזב את הספורט ונשאר עם המוזיקה. הוא חילל בחלילית, ניסה פסנתר, ניגן בתזמורת המנדולינות של המשק וכאקורדיוניסט ליווה בנגינתו את ריקודי העם, לצד העיסוק במסגרות ובמכונאות. פייקוב שירת בצוות הווי נח”ל, ובין השאר ליווה באקורדיון סיבוב הופעות בהיאחזויות של מלחין־העל מרדכי זעירא, “מלחין ענק ואיש צנוע להפליא”.
אף שניסו להשאיר אותו במוסך, למד לאחר הצבא בסמינר אורנים, עסק בהוראה והלחין ריקודי עם. רק בהיותו בן 30 עבר לפסים מקצועיים, כשרן אלירן, חברו מהצוות בנח”ל, הגיח מארצות הברית וחיפש שירים לתקליט. עם “לו הייתה לי שושנה”, שיר שכתב עם יורם טהרלב, החל את הקריירה שלו בתחום הפזמונים.
מאז שנפגשו אי אז בשנות ה־60, ופייקוב החל לכתוב לצמד אילן ואילנית, הייתה למפיק שלמה צח השפעה מכרעת על הקריירה שלו. מלכתחילה התבלט
בשירי ארץ ישראל וגם זכה בלא מעט פסטיבלים. משמעותית במיוחד לגביו הייתה נסיעתו ב־1976 לפסטיבל ויניה דל מאר, “האירוויזיון של דרום אמריקה”, שנערך בצ’ילה, עם נאוה ברוכין, ששרה שם את לחנו ל”שיר הבוקר” של המשוררת אלישבע.
ההישג בצ’ילה הביא אותו עד לוס אנג’לס, שם קיבל, לדבריו, את הזדמנות חייו, כשהוצע לו, תוך כדי העדפתו על פני מלחינים רבים אחרים, להלחין את המוזיקה לסדרת “המלאכיות של צ’רלי”. “רצו להחתים אותי על המקום, אבל לא מיהרתי”, הוא נזכר. “אמרתי שם שתחילה עלי לחזור לארץ, כדי להביא איתי את אשתי ואת שתי הבנות שלי. כשהגעתי הנה, התברר שאשתי הקיבוצניקית פחדה לטוס. הוליווד לא חיכתה לי. עד שזזתי, ההזדמנות עברה לידיים אחרות”.
לטענתו, אז לא הצר יותר מדי על החמצת ההזדמנות. “לפני שטסתי מלוס אנג’לס, פגשתי ססיל אחת, מנחשת בקלפים נורא עשירה. ‘תישאר פה, ערימה של אוסקרים מחכה לך’, היא ניסתה לשכנע אותי”, הוא מספר. “כמובן, לא השתכנעתי, ואז היא העירה כבדרך אגב: ‘אני רואה אותך נוסע בלי סוף לדרום אמריקה, מה יש לך שם?”
לדבריו, בין הגיחות המקצועיות שלו לישראל היה הוא, מלחין “ארץ ישראל יפה” ואולי המלחין הישראלי ביותר במהותו, נתון במרדף אחר מטמון עתק מתקופת השתלטות ספרד על דרום אמריקה. סיפור אינדיאנה ג’ונס בנוסח פייקוב נשמע אולי כלקוח מאגדות אלף לילה ולילה, אבל כשהוא סיפר אותו לפרטי פרטים אגב חיוך מסתורי על פניו, זה נשמע כאמת לאמתה.
ברם פייקוב, שנסע הרבה בעולם ונשאר כאן בעוד האוצר טמון שם, נאלץ לשנות את אורחות חייו עקב האירוע המוחי שפגע בו. הוא עקר מדירה שכורה בווילה בחדרה, שבה התגורר, לדירה שכורה קטנה יותר בקיבוץ משמר השרון, שבו חי בעבר 14 שנה לצד רעיה, רעייתו השנייה מבין שלוש נשותיו. במשמר השרון חיות בנותיו: סיגל, שחזרה בתשובה, וסיון. “בקיבוץ זוכרים אותי מאז וקיבלו אותי נהדר”, הוא מציין.
מי שמסייעת לו רבות היא רנה, תלמידתו בעבר וכנראה המעריצה מספר אחת של פייקוב ושל שיריו. “בעיני שייקה הוא גאון, וכל שיר שלו הוא פגז”, היא מצהירה. “לדעתי, הוא לא זכה בכבוד הראוי לו”.
אלא שפייקוב דווקא צפוי לזכות ב־12 ביוני לכבוד נוסף, כאשר יקבל אות הוקרה על מפעל חיים בזמר הישראלי במסגרת הכנס השנתי ה־14 של עולם המוזיקה הישראלית, שייערך באוניברסיטת בר־אילן, בשיתוף גלי צה"ל ואקו"ם.
רגע לפני שאני נפרד מפייקוב, אני שואל אותו כיצד הוא רואה במבט לאחור את הדרך שעבר. “אם לצטט את המשוררת רחל, כפי שכתבה בשיר שלה ‘אני ואתה’, שאותו הלחנתי לפני שנים לשלישיית ‘צבע טרי’, הדרך שלי הייתה עוקמנית, כלומר, כמו מבוך או כמו גלים, שבהם אתה פעם למעלה, פעם למטה”, הוא משיב תשובה נפתלת משהו.
אז הוא משמיע הקלטה שלו מהעבר, שבה הוא שר בקולו הנעים מפעם את שירו “תקוות ימי”, שבאופן מצמרר מקבל משמעות אקטואלית: “אני פייטן,/ פייטן פשוט/ פורט ושר על הדרך/ מרחשי לבי אחרוט/ בקולמוסי הדל./ אבל היום ידי שותקות/ בנשמתי עצבת/ שירתי גוועה/ וניגוני חדל”.
צלילי השיר נישאים ברוח הקלה בעוד רומל, המטפל הפיליפיני החביב של פייקוב, שר בחן את “ארץ ישראל יפה”, משירי הדגל שלו, בדרך אל השער.
ממשרד התרבות לא נמסרה תגובה עד מועד סגירת הגיליון.
התרעות פיקוד העורף