אני שמאלי

“יום אחד, בסוף שנות ה־80 של המאה הקודמת, בביקור אצל חברי אורון בפריז, אני הולך ברובע פיגאל, קונה בעיניים, ופתאום אני רואה חנות לשמאליים, אני חושב שקראו לה La Gauche. היו שם גיטרות, פותחנים, ידיות של דלתות לשמאליים. אני זוכר את ההתרגשות של וואו, אני שייך למשהו, יש עוד כמוני, ומישהו ממש חשב עלינו כעל קהל מטרה ייחודי”.

אבא אילן

“אבא (השחקן, הבמאי והמחזאי אילן תורן – ט”ל), סיפר לי פעם סיפור עליו ועל חבר שלו גדעון, שהיה איתו בטירונות נחל מוצנח בשטח במשך שלושה חודשים, אולד סקול, ישנים באוהלי סיירים. ערב אחד לפני מסדר השינה, גדעון אמר לאבא שלי ‘אילן, במסדר תחתונים, כשהמ”כ אומר להסתובב ולהיכנס לאוהלים לישון, תישאר עומד איתי כמה שניות ותסתכל אחורה’. וכך עשו, ולעיניים נפרשה תמונה מרהיבה של 60 ישבנים צעירים בתחתונים לבנים, כשבעלי התחתונים כפופים עם הראש באוהל, והעכוז למעלה. הם נקרעו מצחוק, חטפו נזיפה מהמ”כ ונכנסו לאוהל מתגלגלים מצחוק. זה סיפור שאני לא שוכח”.

אמא אילנה

“לעומת זאת, אמא שלי, אילנה, לקחה את הדברים יותר ברצינות. היא עיתונאית לשעבר וכיום פסיכולוגית יונגיאנית, והיא הייתה מספרת לי תמיד סיפור על ילד ואמא שהולכים לשבת בים, והילד שואל ‘אמא, מה זאת אהבה?’, ואז האמא מרימה מעט חול ומחזיקה אותו בכף יד פרושה ואומרת, ‘תסתכל, אם אני סוגרת את היד חזק, החול בורח מהצדדים, ואם אני משאירה את כף היד פתוחה החול נשאר עליה. זה מה שצריך לעשות עם אהבה’”.

מרסלו דסקל

“שנת 1976. יהודית בן יעקב, המורה שלנו לספרות בתיכון עירוני ה’ בתל אביב, שולחת את אריאל, חבר הילדות הכי טוב שלי, ואותי, ללמוד פילוסופיה אצל מרסלו דסקל באוניברסיטה. מתברר שפתחו חוג לנוער שמתעניין, בערב. היינו נוסעים בקו 25, מקשיבים לאמן הפילוסופיה של הלשון. אז הוא היה המתרגל הצעיר והמרתק וכיום הוא פרופסור. מרסלו דסקל – תודה על כל מה שנתת ועל מה שאתה עדיין נותן”.

לונדון

“עוד על אריאל ועלי: כשהיינו בשביעית, נסענו יחד לבקר את הדוד והדודה שלי בלונדון. דודה כריסטינה חשבה שאנחנו חייבים לנסות את האוכל ההודי באיזו מסעדה שהיא מאוד אהבה, והיא ציינה בכתב בדיוק מה כדאי לנו להזמין לדעתה. הזמנו וחיכינו, ואז הגיעה עגלה ענקית עם אינסוף אוכל. מתברר שדודה כריסטינה היפה והטובה כבר חישבה לנו את כמות האוכל לשניים, ואנחנו הזמנו בטעות הכל פעמיים. העגלה בקושי עברה בין השולחנות עד שהגיעה לשולחן שלנו. אנחנו, אדומים ממבוכה, ניסינו להשתלט על האוכל, ללא הצלחה”.

שנות ה–70 היפות

“בפורטובלו מרקט, אחד השווקים המרהיבים של לונדון של סוף שנות ה־70, מצאתי גלויה שהיה כתוב עליה Slowly But Surely We Are Getting Nowhere, אז החלטנו, אריאל ואני, לשלוח אותה לדידי, דמות נשית שהמצאנו.

ועוד זיכרון: לפני הצבא, נסעתי לבקר את אורון, חברי, בפריז. אנחנו הולכים לשוק, קונים שקית שרימפס טריים, אורון מכין אותם בדירה שלו ב־Rue Lamarck 14, ואנחנו טוחנים אותם עם מיונז וחיים כמו מלכים".

דני יצחקי

“הבמאי והעורך המוערך, דני יצחקי, מלמד אותי איך להביט בציור מופשט במוזיאון. בשבת בבוקר בשנת 1977, הלכנו למוזיאון לראות תערוכת אבסטרקט, דני (חבר אחר), אמיר ואני. לימים, דני היה חבר בלהקת ‘דברים שעשיתי עם אחותי’, ואני זוכר את אותו היום בחושים שלי. דני כתב את השיר ‘בוגרשוב לים’, שהוקדש בגעגוע ליצחקי, וזה מזכיר לי את מה שהיה שם באותה שבת אביבית”.

לא ארזתי לבד", אלבומים חדשים שיצאו לכבוד החגים

שחקן או זמר?

"הדרך שלי החלה במשחק. התפרסמתי כשחקן בסרטים 'בחינת בגרות' ו'אחד משלנו'. כבר אז התפזרתי לכיוונים אחרים, בעיקר לכיוון המוזיקה. בתקופה ההיא זה היה יוצא דופן. הסתכלו עלי ושאלו 'מה הוא בעצם - שחקן? זמר?'. במשך שנים לא שיחקתי, אלא עסקתי רק במוזיקה, עד שהילדים נולדו וחזרתי גם לשחק, בעיקר בטלוויזיה".

אבהות

"בשנת 1999 נולד איתי, וב־2004 נולדה יעל. והנה, אני אבא".

30 שנות יצירה

"'לא ארזתי לבד' הוא אוסף כפול שמאגד תקופה בלתי נתפסת של 30 שנות יצירה, גם אישית וגם עם אמנים אחרים. אחד משני הדיסקים מוקדש לשירים שאני שרתי. הדיסק השני מוקדש לשירים שכתבתי לאמנים אחרים - אריק איינשטיין, שרון ליפשיץ, ברי סחרוף, יהודית רביץ, שי צברי, אסף אמדורסקי ורמי קלינשטיין. תמיד אני שומע מישהו אומר בהתפעלות 'מה, גם את זה הוא כתב?' אני לא מצפה שיזכרו או שיקשרו ביני לבין שיר שמתנגן ברדיו".

דן תורן, הופעה קרובה: יום חמישי, 15 בפברואר, 21:30, קפה ביאליק, בתל אביב

דן תורן: "תמיד אומרים בהתפעלות: 'מה, גם את זה הוא כתב?'"

המוזיקאי מדבר על 'לא ארזתי לבד' האלבום שמסכם 30 שנות יצירה, דן בשאלה אם הוא שחקן או זמר ונזכר בפעם בה ביצע הזמנה מביכה במסעדה בלונדון