פרולוג
"אני זוכרת את החלום, כי הוא היה ממש כמו מציאות", היא סיפרה כעבור 25 שנה בתוכנית טלוויזיה שהצדיעה לה. "אני הולכת ועוקבים אחריי, ואנחנו נכנסים לבית מרזח ויושבים אנשים לא יהודים, גויים, וכולם שרים בקולה של יפה ירקוני: 'האמיני יום יבוא. טוב יהיה מבטיח לך'".

היום אחות היא מלחמתנו
לכן רחוק אני מכאן
תחוגי נא את פגישתנו
במטבחנו הקטן

על מקומי שבחרתיהו
תשימי יין מלוא כוסית
תראי כאילו זה אני הוא
יושב עמך כמו תמיד

האמיני יום יבוא
טוב יהיה, מבטיח לך
לחבק אותך אבוא
והכל אשיח לך
("האמיני יום יבוא" / רפאל קלצ'קין)

"אני לא זוכרת את כל המילים עד היום, אבל בחלומי שמעתי את הקול", הוסיפה ואמרה. "פרצתי בבכי. התעוררתי ואמרתי לבתי: משהו יקרה. באותו היום קיבלנו את ההזמנה לאישור לעלייה ארצה".
ב־19 במרץ 1969 נחתה בישראל נחמה ליפשיץ, הזמיר של יהדות הדממה. חודש לפני כן היא עוד הופיעה בווילנה ובמוסקבה באולמות מלאים בפני מאות יהודים, שבאו לשמוע אותה שרה ביידיש ואפילו בעברית. לעיתונאים ולכל האנשים החשובים שבאו לקבל את פניה כאן בנמל התעופה אמרה: "אני רוצה לשיר, לא לדבר".

על סף אולם הנוסעים קיבל את פניה גבר מבוגר, והם נפלו זה לזרועות זו. "הרשי לי לשאת אותך בזרועותיי פנימה", הציע לה. היא סירבה, אך העניקה לו שוב נשיקה כשדמעות זולגות מעיניה. זה היה יחזקאל פולרביץ', אביו של רופא הצוללת "דקר" שטבע יחד עם שאר אנשי הצוות. מסתבר שהם ידידים ותיקים עוד מברית המועצות. "לנכד שלי בברית המועצות קראנו בשם דקר", סיפרה הזמרת לפולרביץ'.
(גיל קיסרי, "מעריב", 20.3.1969)

"יש דמויות שבגזר דינה של מקבילית הכוחות הנעלמה של ההיסטוריה נקלעות אל מעמד שבו הן לובשות סמליות רבת עוצמה. כזאת היא נחמה ליפשיץ", כתב למחרת ב"מעריב" העיתונאי והמתרגם יעקב שרת, בנו של משה שרת, ראש הממשלה השני שלנו.
יעקב שרת היה מזכיר ראשון בשגרירות ישראל בברית המועצות. לפני שגורש ממנה ב־1961 באשמת ריגול, הוא הספיק לראות את נחמה ליפשיץ בהופעה במוסקבה. "באולם שוררת דממה עמוקה, ואתה שומע כאילו רק את רחש הלבבות ההולמים... אני מביט ימינה ושמאלה, מסתכל קדימה ורואה אנשים מוחים דמעה... עתה באה נחמה לישראל. היא תחסר מאוד לאוהביה שם. שכן, מי יסעד את רוחם בהיעדרה?".

תמונה ראשונה
מיד כשנחתה פה, התנפלו עליה העיתונאים בשאלה המתבקשת מתי תופיע בישראל. היא ענתה: "אני עייפה ונחוץ לי זמן להירגע". בקיצור: הניחו לי. תנו לי קצת זמן לעצמי.
זה נמשך בדיוק שלושה שבועות. ב־15 באפריל הופיעה בהיכל התרבות מול קהל עצום ורב שמילא את כל המושבים. התייצבה שם גם צמרת המדינה, בה ראש הממשלה גולדה מאיר. ההיכרות ביניהן החלה 20 שנה לפני כן, בימים שבהם עמדה מאיר בראש צירות ישראל במוסקבה.
היו בקהל גם אנשים שעלו זה מקרוב מברית המועצות לא מעט בזכותה. והיו שם גם מעריציה, שסוף־סוף זכו לראות אותה על הבמה, אחרי שהאזינו לה בתקליטים שהגיעו אליהם בדרכים שונות ומשונות במשך השנים.
"בראותנו את נחמה ליפשיץ על הבמה, ובשומענו את קולה החודרני, נדמה לנו שעמדנו על תפקידה שם", כתבה מרים בר ב"דבר". "בידה האמצעים - בקולה, בלבה, באישיותה - לשחרר את הדמעה החנוקה המבקשת פורקן של יהודי שיהדותו אנוסה... ראינו את נאד הדמעות של שם. ובכוחה זה כבשה את לב האלפים, שמילאו שלשום בערב מפה אל פה את אולם היכל התרבות".
"חוויה בלתי רגילה", כתב חיים גמזו ב"הארץ". אוליה זילברמן ציינה ב"מעריב" ש"נחמה ליפשיץ היא גם שחקנית מצוינת".
המפיק גיורא גודיק שלקח אותה תחת חסותו, ידע בדיוק מה הוא עושה כשהצמיד אליה את יצחק גרציאני, הלא הוא זיקו האגדי, שהיה בין השאר גם המנצח של תזמורת צה"ל.
"בהתחלה הייתי ה'מאמץ' של נחמה ליפשיץ, אבל אחר כך כבר לא הייתי מאמץ, אלא חבר טוב שלה", סיפר. "הופענו ב'פילהרמוניק הול' עם התזמורת הפילהרמונית הניו יורקית. זה היה יוצא מהכלל. התשואות היו לא רגילות. אחר כך הופענו ב'מדיסון סקוור גארדן' מול 20 אלף איש והאולם היה מלא... נחמה היא לא רק זמרת. נחמה היא סמל. סמל של הציונות. אי אפשר להשוות את זה עם יתר האמנים. היא לא רק אמן".

תמונה שנייה
ליפשיץ נולדה ב־1927 בליטא בעיר קובנה, העיר השנייה בגודלה אחרי וילנה הבירה. בקובנה היו ארבעה בתי ספר עבריים, בהם שתי גימנסיות עבריות. באחת מהן לימד עברית בהתנדבות אביה הרופא.
אחרי המלחמה חזרה משפחת ליפשיץ לקובנה מאוזבקיסטן, לשם נמלטה. האב, ד"ר יהודה הירש, שימש כרופא באחד הכפרים. נחמה נשלחה ללמוד בקונסרבטוריון בווילנה. היא החלה להופיע כזמרת סולנית בתזמורת הפילהרמונית של וילנה, הקריירה שלה כזמרת קלאסית בברית המועצות נפתחה ונפרשה לפניה. העתיד נראה מבטיח.
אבל כבת למשפחה יהודית וציונית, עם מודעות עמוקה לשורשים ולמורשת התרבותית, היא התחילה להופיע עם שירים ביידיש ובעברית ברחבי רוסיה הסובייטית. די מהר הבינה שזו בעצם השליחות האמיתית שלה. היא הפכה לסמל ולפה של יהדות הדממה.
ב־1966 הגיעה למוסקבה הזמרת גאולה גיל. בסוג של מחוות ראווה התיר השלטון הקומוניסטי לגיל הישראלית להופיע בפסטיבל בינלאומי. "בווילנה ביקרנו בגיא המוות המזעזע פונאר", סיפרה גאולה גיל לרפאל בשן ב"מעריב" כששבה משם. "נחמה ליפשיץ לקחה אותנו לשם והסבירה הכל".
פונאר הוא פרבר של וילנה. במלחמת העולם השנייה נורו שם למוות כ־100 אלף איש, רובם יהודים. הרצח ההמוני בוצע על ידי אנשי האס־אס הנאצים בסיוע משתפי פעולה ליטאים.

כבר הסתיו יזהיב צמרת
המכאוב יגבר
שכולה האם נשארת:
בנה הוא בפונאר
("פונאר" / תרגום: אברהם שלונסקי)

"באותו ערב היינו צריכים להופיע", סיפרה גיל, "אבל בשירים הראשונים חנקו אותי הדמעות. לא יצא לי שום דבר מהפה... כשהגעתי לשיר 'אלי אלי, למה עזבתני', התפרצה פתאום נחמה ליפשיץ לבמה, החזיקה אותי בזרועותיה, נצמדה אליי והתייפחה בבכי מזעזע לעיני כל הקהל. אני פרצתי בבכי גם כן, והקהל כולו בכה איתנו".
למחרת נכתב בעיתונים הרשמיים של השלטון הקומוניסטי על הזמרת נחמה ליפשיץ, ש"נודף ממנה ריח מעופש של צרות מוחין". האשימו אותה שבהופעות שלה היא מטפחת ומעודדת רגשות של לאומנות. נפוצו גם שמועות על כך שההופעות שלה נאסרו והופסקו בצו השלטונות. האמת הייתה לדבריה, שמרוב התרגשות היא נתקפה בחולשה, התמוטטה והובהלה לבית חולים.
אבל הזמרת שהייתה הקול של יהדות הדממה לא נכנעה, לא התקפלה ולא נאלמה. "אני שרה ואמשיך לשיר", אמרה למראיין של עיתון קומוניסטי ביידיש שראה אור בפריז.
שלוש שנים אחרי כן נחתה בישראל.

תמונה שלישית
הייתה בביתנו שרשרת זהב
שרשרת קטנה וזוהרת
קשורה לשעון
על כרסו של הסב
או תלויה על צוואר לתפארת

מסבתא לאם ומאם לבתה
ביד רועדה נמסרה לי
כלה שהגיעה ליום חופתה
ידעה כי אליה עברה היא

שרשרת הזהב, שרשרת הזהב
יפה מכל מזכרת
שרשרת הזהב, שרשרת הזהב
מדור לדור עוברת.
("שרשרת הזהב" / דן אלמגור)

"לא נעלמתי", אמרה בתוכנית החגיגית שהוקדשה לה. "עשיתי הסבה מקצועית".
הזמיר של יהדות הדממה; האישה שלא פעם סיכנה את עצמה כשלקחה על כתפיה הצרות את השליחות הכבדה מול השלטון הסובייטי האכזר; האישה שרבים הודו שבזכותה הם עלו לארץ; האישה שנחלצה ממסך הברזל הקומוניסטי והגיעה לקהל היהודי העצום שציפה לה בכל פינה בעולם, וקיבל אותה בתשואות ובדמעות: בארצות הברית, באירופה, באוסטרליה ובאמריקה הלטינית - פתאום היא עזבה הכל.
ליפשיץ ירדה מהבמות באולמות המפוארים והמכובדים בארץ ובעולם, ובגיל 45 הפכה לסטודנטית מן המניין באוניברסיטת בר־אילן. היא קיבלה תואר בספרנות, ביבליוגרפיה וארכיונאות, ואחר כך ניהלה את הספרייה למוזיקה בתל אביב, עד שפרשה לגמלאות.
"נשארתי ליד המוזיקה", אמרה. "רק ליד המוזיקה ורק בארץ ישראל".

אפילוג
סוד אחד היה לה, שאותו היא לא גילתה. כשעלתה ארצה ב־1969, היא כבר הייתה חולה בסרטן. אולי זו הסיבה לכך שהשלטונות אפשרו לה לעזוב את ברית המועצות.
כמה פעמים במשך השנים היא התמודדה עם המחלה ויכלה לה. אבל היו גם מצוקות שהכניעו אותה. שלוש שנים אחרי שהגיעה הנה ואחרי שזכתה לקבלת פנים נלהבת בכל מקום שבו הופיעה, נעלם פתאום גיורא גודיק, מפיק־העל שפרש עליה את חסותו מיומה הראשון בארץ, כשהוא משאיר אחריו חובות עצומים. "הייתי צריכה כסף כדי להתקיים", סיפרה ליעקב בר־און ב"מעריב". ידיד אחד הציע לה ללמוד מקצוע אחר.
"את, הזמרת שהייתה לסמל, קיבלת את עצתו?", מתפלא המראיין.
"עם סמל לא הולכים למכולת. גם לא עם הופעות בטלוויזיה. נתנו לי בהן כבוד, אבל לא שילמו לי".
שנתיים אחרי הראיון ההוא, ב־21 באפריל 2017, השבוע לפני שלוש שנים, הלכה לעולמה נחמה ליפשיץ והיא בת 89.

נחמה ליפשיץ, אם אנו ממשילים אותה לזמיר ולסנונית, לאנקור או לעפרוני, הרי שהיא מביאה במקורה הרבה יותר מאשר את האביב.
("הזמיר שחזר מן הכפור" / "מעריב" 25.4.1969)

תור אביב בא אל ארצך
לנו סתיו אבל
אור גדול בכל זרוע
וסביבנו ליל
("פונאר" / תרגום: אברהם שלונסקי)