כשהמוזיקה יכולה להציל
השיר הזה נתן לאותו נער בן 17 שהייתי אז ולאותם מאות אלפים שהאזינו אף הם לשיר, את הסיכוי להינצל, את הסיכוי שהעייפות המעיקה הזו תחלוף והאור יעלה. מוזיקה, הבנתי אז, יכולה להציל, להרגיע, לנחם, לחזק. "יש לי סיכוי" היה ועודנו ההמנון הגדול ביותר של בנאי, ואין ראוי מהשיר הזה לפתוח אי אז, לפני 26 שנה, קריירה עצומה ומופלאה.
התואר המשמעותי ביותר
ואז, אחרי שנים, הגיע "עומד על נייר". באלבום היציב והבוגר יותר שלו, אביתר שר על אהבה ומכתיר אותה בתואר המשמעותי ביותר עבורו: שקט. ב"את שקט" הוא גורם גם לציניקנים הגדולים ביותר להתאהב ב"ספר ישן מפעם/ אותיות שחורות־לבנות"; הוא מכניס אותנו לעולם הגשמי שלו בבית אחרון ונוסטלגי, וגורם לו להרגיש שולי לעומת השקט העוצמתי שהאהבה מעניקה לו. אצל אביתר זה לא משנה אם המושא הוא אישה או ספר תורה. הוא תמיד יכתוב על מה שהוא אוהב בצורה האמיתית והחשופה ביותר, ויכניס לשקט שלו את כל מי שרק רוצה להקשיב.
הפסקול של הז’אנר הישראלי מכולם
זה היה מקרה נדיר שבו פסקול של סרט ישראלי עכשווי עשה שימוש משמעותי בשיר קיים, ומקרה נדיר עוד יותר של שיר שהמעמד שלו בציבוריות שלנו התחזק עוד יותר בזכות הקולנוע. כולם זוכרים את "בופור", אבל לא כולם זוכרים ש"אבות ובנים" הופיע גם בפסקול של "נובמבר 08", סרטו של הדוקומנטריסט הכביר דניאל סיוון, שעוסק גם הוא בשירות צבאי. וכך, ושוב בלי שהתכוון לזאת, השיר נהיה פסקול של הז'אנר הישראלי מכולם – "יורים ובוכים".
החבר שעבר איתי את כל הבורות
המשפט הזה נתן לי תקווה בתקופה שלא הצלחתי להרים את הראש. הבנתי פתאום שכל עוד יש מאבק בין שני כוחות, אני בסדר. הבנתי שאני יכולה לשמוח בעובדה שיש מים, לא רק בור, גם אם כרגע קשה לי לראות אותם. שמעתי את “לילה כיום יאיר” שוב ושוב באותה תקופה, והמנטרה הזו הצליחה להגיע אל הלב שלי, היא חדרה את כל הציניות והדיכאון, ונתנה לי משהו להיאחז בו.
כשהייתי בת 17 אביתר בנאי היה חלק מהקול הפנימי שלי, והוא נשאר כזה עד היום. הוא החבר שעבר איתי את כל הבורות, את היחסים המורכבים עם המשפחה, עם האמונה ובעיקר עם עצמי. הוא תמיד היה שם, קצת כמו הבית שהוא תמיד שר עליו: "לאורך הנחל שנובע בי מבין העצים עומד הבית שלי".
העיר היא רק צד אחד בגשר הצר
ארבע שנים אחרי המילים “שוב אני נלחם” מהשיר “לילה כיום יאיר”, שיר שמתאר את הקרב בין שני העולמות, הגיע מין תיקון מעגלי שמתחיל במילים “שוב אני בתל אביב”, עיר שאולי מייצגת את אותה המלחמה. המילה החוזרת “שוב” מזכירה לנו את המושג הקבלי מספר היצירה: “ואם רץ לבך שוב למקום”, שמתאר את תהליך ההתרוקנות והשיבה למציאות. תל אביב תובעת מאביתר לשוב אל המקום התחתון, אל מול הריצה למעלה ולדבקות בבורא עולם. העיר היא צד אחד בגשר (הצר מאוד) שעליו בנאי פוסע במסע חייו. בצד השני של הגשר נמצאת האמונה שבשיר, מיוצגת על ידי אשתו הגיורת, רות, שמייצגת במקרא את החסד האולטימטיבי. בשיר היא מסמלת את היציבות, האהבה, זאת שנפרדים ממנה רק במוות. היש עוגן בטוח מזה?
זהו שיר שאפשר לפרש בכמה דרכים. הפזמון החוזר שמתחיל במילים “כנראה שאני עדיין לא לגמרי מאמין” מפתיע כל פעם מחדש, בטח כשמאזינים לו באוזניים חילוניות שמזהות כל שבריר של פקפוק באמונה (גם העצמית) כחולשה. אלא שבנאי כבר נמצא בצד האחר של הגשר כשהוא חושף בפנינו את זה. הוא מכיר את תורתו של האדמו”ר הזקן שקבע כי “להיות בבחינת שוֹב - הוא תכלית הבריאה”. מדי כמה שנים בנאי חוזר להזכיר לנו את התכלית שלו: לעשות מוזיקה שאף אחד אחר לא עושה. כזאת שחודרת פנימה, כזאת שצריך לעצור ולהקשיב לה. כזאת שאפשר ללמוד ממנה.
גם ירח צנוע יכול לגרש את החושך
המילים באלבום מלאות בהתייחסויות חסידיות לגירוש החושך, וכמובן אין לכך דוגמה קולעת יותר מאשר "טיפה של אור". אביתר, שהתחתן בזמן הפקת האלבום, כתב והלחין את השיר, כל כך פשוט וכל כך יפה. "הכל נכון, אני מודה באשמה/ הבדידות, הזימה, כישלון, הצלחה/ פחדים וקנאה, שכחה", הוא שר, אבל יודע שגם ירח צנוע יגרש את החושך עם טיפה של אור, ושהחלום שלו בר השגה - ילדים משחקים באוהל בסלון. זה סימן להמשך דרכו המוזיקלית גם בנתיב החדש: הכנות, החושפנות וההתחבטויות עדיין כאן, רק שהפעם הוא שלם, רגוע ורך יותר, וזה לא פחות יפה מאשר בעבר.
השיר שוויתר על הרמזים
בנאי מעולם לא נודע כאדם פוליטי. בטח שלא לעומת אחרים ממשפחתו כמו אורנה, אהוד או גברי, שלא הסתירו את דעותיהם לאורך השנים. גם כשאביתר, עם הכתיבה האישית שלו בדרך כלל, נגע במחאה – הוא הגיש אותה באופן מרומז. ב”בראשית”, שנכתב בזמן שהמדינה עדיין מוכה וחבולה מרצח רבין, בנאי לא משאיר מקום לדמיון. אם בתחילת השיר הוא מכווין עם שורות כמו “בשקט באור ירח, אנחנו דור שרוצח”, או “המאמין הלאומי, טרוריסט לאומני”, בהמשך כבר אין ספק: “המלך האחרון נרצח לפני סוף המאה, והרוצח החייכן למד תורה בבר־אילן”, צועק בנאי הכי חזק שהוא יכול. בתווך נכנסת גם השורה החותכת: “לא מאמין שיבוא שלום כל עוד יש אלוהים כל ערב בטלוויזיה”.
אבל “בראשית” הוא לא רק שיר פוליטי, אלא גם חושף בפנינו את האמן שמתחיל לשאול שאלות על רוחניות, דת וחיפוש כיוון. השיר נפתח בשורה “בראשית ברא האדם את האמונה”, ממשיך ב”הימים עוברים לי ואני מרגיש שזה עוזר לי לברוח, לשכוח הכל, להקים משפחה אחרת”. לקראת הסוף הוא מהדהד כמה פעמים ש”אין שאלה, אין תשובה”. לאלבום הבא שלו, שיצא כעבור שש שנים, הוא כבר יגיע עם משפחה חדשה, כיפה גדולה על הראש - ותשובה.
המרוץ הבלתי נגמר
לא בכדי מתחיל בנאי את המעבר על הצ’קליסט שלו בקביעה המצמיתה: “יש לי מה להפסיד”. כל חייו הצעירים אדם עובד כדי להשיג הצלחות, מעמד, כסף, 130 מ”ר בית, מקום קבוע בבית הכנסת ולא פרגולה אחת, כי אם שתיים - זה כמעט מזכיר את שיח הטורטלים של ארץ נהדרת: “ומי שיכול להרשות לעצמו – אני ממליץ”. אבל כשיש לו את כל אלה, במקום ליהנות מהם, הוא עסוק רק בלהיאחז בהם חזק שלא יאבדו - ואולי שלא יאבד הוא עצמו.
וישנה גם התחרות - זה הדרייב שבוער בפנים (“אנ’לא יכול להפסיד, סתם לתת להם לעקוף”) וסמלי הסטטוס של הבורגנות (הסושי הכשר, עצים גזומים עגול, וה”אני אביא יין” הזה שבסוף לכולנו יוצא להגיד בשלב מסוים בחיים) והמחויבויות הרוחניות־דתיות ועול המצוות שלקח על עצמו. ומתחת לכל אלה עבדות לגוף ולפחד, תהום בלי חקר וספק הצעה ספק תחינה להניח לכל אלה ולפרוש מהמרוץ הזה: “בואי החוצה, בואי נצא”.
הייתי חייב לעצור את האוטו בצד
שנים רבות עברו מאז אותו אחר צהריים, אבל אני עדיין זוכר הכל מצוין, אחד לאחד, הילוך להילוך. הפסנתר האט אותי, הקול כבר כמעט בלם אותי והעולם הקשוח השתלט לי סופית על ההגה, מוביל את הסיטואציה לעבר תחנת אוטובוס ריקה ביום שישי ריק. לא ידעתי אז לברור בין אלימות לעצבים, רחמים ופינוקים. עוד פחות מזה ידעתי לשמוח, ולב שבור של תיכוניסט הוא הרי ממילא הלב הכי שבור בעולם. אבל כשהשיר נגמר, ידעתי שאביתר בנאי הבטיח שאני יכול עליו - וידעתי שאפשר להמשיך לנסוע.
הניגודיות הפרדוקסלית שמשנה הכל
קשה לנתק מהשיר את הקליפ שבו בנאי נוהג במונית, מוקף באנשים שבורים ומרגיש לבד. זו הרי המהות – להיות בחברה ולחוש עירום, ניגודיות עמוקה שבאה לידי ביטוי דרך חיבורים כל כך יפים כמו "בנעלים היפות אני רץ יחף", "נוסע במונית, לא זוכר את הכתובת", "מכוון את התנועה בלי לדעת לאן". בנאי מתאר היטב תחושה של מעגליות, של חוסר אונים וחוסר יכולת לצאת מהלופ. אפילו את "אני כבר מגיע, אני כבר נמצא", לכאורה שני שלבים בתהליך אחד, ניתן לראות כסוג של פרדוקס, של תזזיתיות שלא מובילה לשום מקום. היו לא מעט יוצרים ששרו על אהבות נכזבות, על פרידות ועל שיברון לב. במקרה של בנאי, הסכסוך שלו הוא עם עצמו. תמיד היה. ב"תחרות כלבים" הוא הגיע לשיאו וכמעט הכריח להעריך מחדש את כל מה שעשה עד אז – ומאז.
התיאור הפיוטי של בדידות האדם
השיר הזניק לתודעה את בן צור הנפלאה, שהייתה חברתו של בנאי באותה תקופה. יש סיפור שאינו נכון, שפורסם בכמה מקומות, ולפיו השיר הגיע לבנאי לאחר ששימש כתרגיל משחק של בן צור והוא הבחין בו במקרה על השולחן בדירתם. בן צור טענה שלהד"ם. לעומת זאת, סיפור נפוץ אחר דווקא נכון: שהשיר הבא באותו אלבום, "תיאטרון רוסי", שכתב בנאי וכולל את המילים הקשות "אני כועס ומקווה שתיכשלי" - נכתב על בן צור. הקשר בין השניים כידוע לא הוביל לחתונה, אבל השורה "עכשיו רק חסר שיבוא החתן" יכולה להתכתב יפה עם המחזה "הכלה וצייד הפרפרים" של נסים אלוני, שבשנתיים האחרונות זכה לגרסה מעולה של תיאטרון גשר בכיכובה של… אפרת בן צור. התיאור הפיוטי של בדידות האדם נותר נצחי בשתי היצירות הגדולות האלה.
לתת לשינוי לצמוח
אז איך מוצאים סולם זהב מקצה של בור? זה מקום כאוטי, וגם השירים של בנאי הם כאלה: משפטים ארוכים, חופשיים ממסגרות, מובלים על ידי שירה שמתנהלת לפי חוקים משלה. הבלגן מוליד יופי, אבל האם היופי הזה מביא את התשובה או מעמיק אותה? “מתנות” מגלם בתוכו את המאבק. מרגע שהתופים מתחילים לרוץ ולהכות לכל כיוון בלי הפסקה, המפוחית והגיטרות והקול שלו עצמו נכנסים כולם להילוך גבוה. אין שם הרבה מילים, אין שם חריזה רגילה, רק מנטרות, הבטחות עצמיות, ניסיונות להגשים אותן – וכמיהה לאהבה, ולנתינה. המדרגה הכי גבוהה, השאיפה הכי גדולה, היא לתת לאחרים. ובשביל זה חייבים לצאת מתוך הבור.
שש מילים בסך הכל שמרכיבות את הפזמון של “מתנות” - “תן לשינוי לצמוח, אל תפחד מהפחד” – הפכו מזמן לסמל. אבל אי אפשר להפריד אותן מהצורה המיוחדת שבה בנאי מיילל אותן, בוכה אותן, מתפלל איתן, נאבק בהן עד שהוא מתמזג איתן. זה לב העניין: בור, סולם, מאבק, אמונה, השלמה. בצד השני של השיר, אינספור מאזינים הצליחו לצמוח יחד איתו. ככה בנאי הצליח, ככלות הכל, בכל זאת לחלק מתנות לכולם.
התרעות פיקוד העורף