אני מתיישבת לכתוב את ההמלצה הבאה, ומיד מוחקת. משרבבת עוד משפט מתפלסף שנראה כאילו הורכב במוחי באופן מדוקדק, אך מחזירה שוב את האצבע אל כפתור ה"דליט" ומתחילה לשבור את הראש מחדש. להבדיל מאין ספור פעמים בהן אני מנסה לנסח את תחושותיי אחרי עוד הצגה טובה, הפעם המנוע של הרגש עבד כאילו כוון על טורבו והנגיעה האינטימית של העלילה בליבי גרמה לי להבין שאולי אתקשה יותר מבדרך כלל להמחיש את כל שהתעורר בי כשצפיתי ב"נרות יום הולדת".
ההצגה המיוחדת כל כך שאני עומדת לספר לכם עליה היא ככל הנראה היחידה שצפיתי בה עד כה שאני ללא ספק יכולה לומר בפה מלא שתתאים ותיגע בכל מי שרק יצפה בה. והסיבה לכך תתבהר לכם מפסקה לפסקה. "נרות יום הולדת" שהועלתה על במת תיאטרון "הקאמרי", נפתחת ביום הולדתה ה-17 של הדמות הראשית ארנסטין (אותה משחקת בכישרון רב אולה שור-סלקטר) ובמהלכה אמה מלמדת אותה לאפות את העוגה שעוברת דורי דורות במשפחה. זו עוגה פשוטה מחומרים בסיסיים, "ובכל זאת הם מרכיבים את העולם כולו", מסבירה האם.
במשך 90 הדקות הבאות חולפות לנגד ענינו 90 שנות חייה של ארנסטין אשוורת', מגיל 17 ועד 107: מילדות לזקנה, מאהבות לאכזבות, מרגעי כאב ואובדן לרגעים של התעלות נפש. מסע חיים רב טלטלות ותהפוכות שרק דבר אחד נותר בו יציב: טקס אפיית העוגה, מדי שנה, ביום ההולדת.
כדי שבכל זאת בתום הכתבה תוכלו לרכוש כרטיס, להתיישב באולם ולהתרפק על חוויות החיים הנוגעות של ארנסטין, אבחר שלא לגעת בהשתלשלות העלילתית, שמצליחה להתעלות על הבנאליות שלה. מה שכן אספר לכם הוא על האנשים המיוחדים שנכנסים ויוצאים מחייה כשמיכת שתי וערב סרוגה בהרמוניה, הקושרת בתוכה את הסיפורים של בני משפחתה והחברים שהגיעו והלכו לעולמם.
את אמה של ארנסטין מגלמת השחקנית המוכשרת כנרת לימוני, שבהמשך נכנסת גם לנעליהן של כלתה ונכדתה, באופן כזה שכמעט היה נדמה שמדובר בשחקניות שונות עבור כל תפקיד. את בעלה ושותפה לחיים גילם ערן מור, שהיה הליהוק המושלם לתפקיד, את בתה המלנכולית (ובהמשך גם דמויות נוספות) גילמה נעמה שטרית שריגשה אותי עד דמעות ואילו בתפקיד בנה היה אלון סנדלר שגם זכה להפגין כישורי פסנתר מרשימים. ואחרון חביב, חברה הטוב ביותר של ארנסטין, מי שלימים במחזה הפך ל"אהבת חייה", הוא השחקן המוכשר ישי גולן, שהזכיר לי כמה כיף לראות אותו כמעט בכל תפקיד שיבצע, גם אם הדמות רחוקה ממנו שנות אור.
לאורך כל המחזה ארנסטין לא יורדת מהבמה אפילו לא לפעם אחת, ובכך בעצם ממחישה לנגד ענינו את הליך ההתבגרות שלה, שהופך לבסוף להזדקנות המוגשת לצופים באמצעות סממנים כמו שיער שיבה, משקפיים וגב כפוף. ועם זאת, על אף השינויים ההולכים ומתאספים עם השנים, בחייה של ארנסטין ישנם כמה טקסים ששומרים אותה שפויה לנוכח האושר העילאי ומאידך העצב המכונן של החיים.
את תחלופת הזמן בהצגה בחרה הבמאית, רוני ברודצקי, להמחיש באמצעות השינויים הפיזיים שעברו הדמויות, אך גם באמצעות מוטיבים חוזרים של מתנות, מריחת לק, זמן מדידת גובה וכמובן - העוגה. דרך נוספת להעביר את השנים שחלפו הייתה הבחירה של מעצבת התפאורה, שני טור, להרכיב את הבמה כמסתובבת, המסמלת את ההתקדמות המעגלית שמאפיינת את המשכיות החיים ומתכתבת עם המשכיות הטקסט והעלילה.
מה שבעיקר הצליח לסחוף אותי הייתה העובדה שהבימוי, בשילוב עם תרגום מדהים וקוסמי של אלי ביז'אווי, ומוזיקה מרגשת עליה הייתה אמונה מאיה בלזיצמן, עבד על כל אחד מחמשת החושים. אם זה המילים הנוגעות שעוררו בי צמרמורת, המנגינות המלטפות שזרמו אל תוך אוזניי והצבעים החמים של התפאורה. ואז, רגע השיא הגיע לקראת סוף ההצגה כשהאולם כולו החל להתמלא ריח של עוגת יום הולדת מנחמת. כן, כן, העוגה נאפתה על הבמה לאורך כל ההצגה, עד שלסוף היא הייתה מוכנה והפיצה ניחוחות שהתגנבו אל האפים שבקהל ואפשרו לכל אחד מהצופים להבין באופן ריגשי את מה שהעוגה מייצגת למען הסיפור כולו.
"נרות יום הולדת" היא הצגה שמצליחה לגעת בכל קשת הרגשות, מהסוג שגורם לך לצחוק מהלב ולנגב את הדמעות בו זמנית. באינטליגנטיות מרשימה הקטעים הנוגעים חותכים את העלילה הקלילה כמו סכין, ושואבים פנימה את הקהל בדיוק ל"מוד" אליו משכה הבמאית. הדיסוננס בין הדביליות של הדמויות לבין העיסוק העמוק במשמעות החיים מצליח להתנהל על הבמה כמו ריקוד, כך שאף צד לא מאפיל על השני. והיא באמת, אבל באמת, תדבר לכל אדם שישכיל ללכת ולצפות בה. לי לא נותר אלא להתרפק על זיכרון העלילה האופטימית באותנטיות, ואתם
"נרות יום הולדת", תיאטרון הקאמרי / מאת נח היידל / תרגום: אלי ביז'אווי / בימוי: רוני ברודצקי. לרכישת כרטיסים>>>