אחת לתקופת זמן ממושכת אני זוכה לצפות בהצגות יחיד אינטימיות ומיוחדות בקסמן, שמצליחות לשמור את עיני פקוחות לרווחה ושלא יזוזו, ולו לרגע, מתצוגת המשחק העוצמתית. השבוע, זה סוף כל סוף קרה לי. בהגיעי לתיאטרון יפו, שמלכתחילה מספק אווירה מיוחדת ואותנטית, צפיתי במחזה "הנשיקה" שכתבה המחזאית טובה רוגל - נשמתי נעתקה, דמעה זלגה מעיני ואפילו המילים נעלמו. אלא שלא מדובר רק במחזה סוחף, אלא גם בכזה מהסוג המבלבל שמעורר אצל הצופה לא מעט תהיות.
ההצגה שביומה על ידי שרה אגמון מגוללת את סיפורו של המשורר "אדם כמוני", אותו מגלם ג'סאן אשקר, אדם בודד בעולמו שמעולם לא חווה אהבה אמיתית או טעם את טעמה של נשיקה מתוקה. את העלילה כולה מספר אשקר מבין כותלי בית הסוהר, או שמא מדובר בכלא שהוא חייו, כאשר עד כמה שידוע לנו, הצופים, נגזר עליו למות ואנו מלווים אותו בימיו האחרונים בהמתנה לגזר הדין האכזרי.
על פי ההצגה, שאורכה 50 דקות, המשורר הבודד פגש בעברו עלמה צעירה שכבשה את ליבו והצילה את חייו, אך מעולם לא זכה לאהבתה. אלא שאסון פתאומי פקד אותו ועלמת החן מתה, מה שהטיל עליו צל של אשמה שרדף אותו במשך כ-30 שנה. בחלוף הזמן "אדם כמוני" הפך לנאשם ברצח של אותה הצעירה, ושל נשים נוספות, וכך שעון החול של חייו החל לספור לאחור. לאורך העלילה המשורר נלחם על חפותו, מול הצורך האינסופי לאהבה, אלא שאין אנו יודעים האם הוא באמת אשם ברצח ועל רגשותינו לפנות אל כיוון שלילי, או שמא הוא זכאי וחמלה אמורה להתעורר בנו.
אשקר, המגלם את המשורר "אדם כמוני", פתח את ההצגה על הבמה בזמן שהקהל נכנס בשקט, בזה אחר זה, ותופס את מקומותיו. הוא התפתל על הבמה, ספר לאחור את ימיו ונראה היה דואג, כואב וסובל. נפשו המיוסרת של המשורר חסר האונים מובאת אל הצופה כבר מיריית הפתיחה של הטקסט, אלא שעם השתלשלות המחזה נראה היה שהבלבול שחשה הדמות הצליח לזחול מהבמה ולחלחל בצופים בה.
הטקסט הגבוה, העלילה הסבוכה והמשחק הדרמטי הם שסחפו אותי פנימה, אך מצד שני הם גם אלו שגרמו לי לצאת עם סימן שאלה ענקי מרחף מעל ראשי - האם באמת הבנתי את כל מה שרצו להגיד לי?
"אדם כמוני" רואה בעצמו ככזה שאינו ראוי לאהבה, מכנה את עצמו "מפלצת" ואף מכה את עצמו בשלב מסוים, אך האם זה גם אומר שהוא אשם ברצח, או שמא חוסר הביטחון ונסיבות חייו הובילו אותו לשנאה עצמית ותחושות אשמה קשות. לכן, קשה מאוד לאורך כל המחזה לפענח מה באמת קרה ומה זה אמור לעורר בי.
ומלבד התחושות שליוו אותי בזמן הצפייה ולאחריה, ישנם כמה מרכיבי בימוי שראוי שאתייחס אל האופן המדויק בו נעשו. לעיתים, "אדם כמוני" מתייצב אל מול שופט בית המשפט שצפוי להכריע את גזר דינו ועתידו. בחירת הבימוי של אגמון, על מנת להמחיש את המפגש עם השופט המתנהג כמו אל המכריע בין חיים ומוות, הייתה שאשקר יסתובב אל פלאש אור חזק ומסנוור, שמציג אותו כצל, יניף את ידיו כמנצח בתזמורת ויפסוק בעניין ערך חייו.
מדובר במחזה שכתוב באופן מעורר השתאות, אך גם מצד שני מותח ומסורבל. האם זו כוונת המחזאית? אין לדעת, אך ללא ספק הצלחתי לחוש את השחקן המוכשר, לפקפק במעשיו, לחוש סלידה כלפיו ולחילופין שתעורר בי אמפתיה גדולה. בכל אופן, מדובר במחזה מהפנט לחובבי הז'אנר העילי והדרמטי.