בתוך שפע האירועים והתיעודים, הקולות והתמונות שמציפים אותנו בימים אלה במלאת חמישים שנים למלחמת יום הכיפורים, גם לאמנות נמצא ביטוי.
במוזיאון ישראל הושקה אתמול תערוכה חדשה "שמש אוקטובר – ארבעה קולות ממלחמת יום כיפור" שחוזרת אל ימי המלחמה עוד טרם התגבש הזיכרון הקולקטיבי.
התערוכה האינטימית מוצגת במחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל שאוצרת ד"ר תמרה אברמוביץ' ומעצב איל רוזן, מתמקדת בחומרים חזותיים וטקסטואליים מתוך סיפורם של ארבעה לוחמים שהשתתפו בקרבות בחזית הדרומית והיו אז יוצרים בראשית דרכם: דוד טרטקובר, עלי מוהר רינו צרור ורמי הלפרין. שלושה מהם טרטקובר, צרור ומוהר היו לימים לגיבורי תרבות ישראלית. הרביעי, הצלם רמי הלפרין ז"ל נהרג ב-18.10 בקרב על החווה הסינית.
"עדיין לא נולדתי כשפרצה המלחמה אבל משהו ב'דור של יום הכיפורים' שחווה את מוראות המלחמה אבל לא דיברו ולא שיתפו, עניין וסיקרן אותי ולא נתן לי מנוחה. כולם דיברו על המלחמה בכותרות של מחדל וחורבן. אבל אני לא חיפשתי את הסיפור הגדול, את הנרטיב המוכר לכולם.
חיפשתי את הקול האישי של החיילים" אומרת אוצרת התערוכה ד"ר תמר אברמוביץ'. ראשית דבר התוודעה ד"ר אברמוביץ' למחברות הרישום של האמן והמעצב הגראפי דוד טרטקובר, שבהיותו ב"אפריקה" בצד המצרי של התעלה, הוא ביקש שישלחו לו מחברות רישום ריקות, שיוכל לרשום ולהסיח את הדעת. "הרישומים מפעימים. אלה רישומים מהזמן שהשגרה נעה בין רגעי לחימה מאיימים, להפוגות מותחות של זמן פנוי ושעמום. אין ברישומים דם ואש ותימרות עשן, אלא הווי אנושי.
כשבחנתי את הרישומים הרגשתי שאני פוגשת את שני הקצוות של המלחמה. מצד אחד הדרמה והאקשן והווליום הגבוה ומנגד, רגעים של שקט. אמנם שקט מתוח ודרוך אבל במהלכו החיילים הם ככל בני האדם אוכלים, מתגלחים, ישנים מתגעגעים הביתה" מסבירה אברמוביץ'.
לצידו של טרטקובר בתערוכה וחברו לאותה מחלקה בצבא, טקסטים של העיתונאי והפזמונאי עלי מוהר שכתב באופן הייחודי לו את שגרת המלחמה. "'בשעות 'המתות' בין ההפגזות ובניית הביצורים, ניסח מוהר את מחשבותיו ביומן, כמי שמדלג בין צחוק לכאב. איזה גאון היה עלי מוהר. די לקרוא פיסקה אחת ממה שכתב ולקבל את תמצית המלחמה" מתארת ד"ר תמרה אברמוביץ'.
הרשימות שכתב עלי מוהר התפרסמו בעיתון "דבר" במדור "רשימות ממצרים": "מה כבר יש לרשום ממצרים? ביחוד כאשר השמש משרה עליך תרדמה מתוקה והזבובים מטפלים בך בעקשנות רבה" כתב.
הצמד השני בתערוכה הם העיתונאי רינו צרור והצלם רמי הלפרין ז"ל. ב-7 באוקטובר הגיע הצלם רמי הלפרין ז"ל לביתו של רינו צרור ברמת גן נושא איתו תרמיל צבאי ומצלמה. השניים היו חיילים משוחררים בני 21, ועבדו יחד בעיתון "העולם הזה". הם לא נקראו למילואים הם התנדבו והצטרפו לגדוד השריון 184 שלחם בחזית הדרומית. "כאן התמזגו זהויותיהם העיתונאית והצבאית" אומרת האוצרת.
בכל שעות הלחימה היתה המצלמה תלויה על צווארו של הלפרין ובה תיעד מראות, אירועים ואנשים מטווח אפס. ב-18 באוקטובר נהרג רמי הלפרין בקרב על החווה הסינית ולצידו המצלמה שלו וסרטי הצילום שלא הספיק לפתח. 11 ימים לאחר שרינו צרור עזב את תל אביב, הוא שב אליה מהמלחמה עם גופת חברו הצלם.
"בחדר קטן במערכת 'העולם הזה' כתב צרור כתבה לזכר חברו הטוב. הוא העלה על הכתב את ריח אבקת השריפה ואת קולות הפגזים. מבעד למשפטים הקצרים אפשר לחוש את פעימת הלב הכואב ואת הרצון לתת קול לחבריו לנשק" מספרת תמרה אברמוביץ'.
המצלמה וסרטי הצילום של רמי הלפרין הגיעו גם הם ל'העולם הזה' ונשלחו לפיתוח. ב-1 בנובמבר 1973 התפרסמו צילומיו של הלפרין בכתבה מיוחדת לזכרו בעיתון.
בתערוכה מוצגים שבעה צילומים ששרדו, מצילומי המלחמה של רמי הלפרין. "נעשתה עבודה מקיפה לאתר את הצילומים. לצערי חלק מהאנשים ששמרו על הצילומים נהרגו או נפטרו. הנגטיבים של הצילומים שהיו בארכיון 'העולם הזה' שהחזיק בזכויות היוצרים, אינם. אצל רינו צרור נשמר צילום אחד, שצילם אותו רמי הלפרין כשהוא שוכב על מיטה צבאית באוהל.
את שאר הצילומים קיבלנו מענת הלפרין, בתו של רמי הלפרין" אומרת האוצרת. ערב צאתו למלחמה של רמי הלפרין הרתה חברתו. איש לא ידע על כך והתינוקת שנולדה נמסרה לאימוץ. 40 שנים אחרי, פתחה ענת את תיק האימוץ ובמפגש שלה עם רינו צרור היא ביקשה לשמוע על אביה הביולוגי. הסיפור התפרסם באותם ימים בעיתונות הכתובה והאלקטרונית.
בחדר התערוכה במוזיאון מוצגים עשרים רישומים של דוד טרטקובר ושבעה תצלומים של רמי הלפרין. הטקסטים של מוהר וצרור מוקרנים על הקיר בתצוגה מתחלפת. "הטקסים באים והולכים מתוך כוונה לרקום כך את הסיפור, והדבר גורם לצופה להישאר ולשמוע את כל הסיפור, על הסוף הטוב או הטרגי שלו, כמו זיכרון שמנסה לגעת ואפשר לחבר אותו שוב ושוב" מסבירה ד"ר אברמוביץ'.
על ההחלטה להביא את סיפורם של ארבעה גברים כולם מתל אביב מבין אלפי הלוחמים שהיו בחזית אומרת האוצרת ד"ר תמרה אברמוביץ': "חיפשתי גם קולות אחרים בעורף של אנשים ונשים שעבדו בבתי החולים, שטיפלו בילדים שהחליפו את הגברים המגוייסים. קיוויתי לכלול בתערוכה גם נציגים המהווים אלטרנטיבה, כאלה שיפרצו את סיפור הגבר ההגמוני. לצערי זה לא הסתייע והתערוכה מורכבת מעבודותיהם של ארבעה גברים מלב העשייה הישראלית. אני מאמינה שמה שקרה להם במלחמה עיצב אותם והשפיע עליהם ועל עשייתם והפך אותם לגיבורי תרבות ישראלים".
וזה ניכר בתערוכה?
"כינוס קולותיהם של הגברים הצעירים, ששלושה מהם היו לימים גיבורי תרבות ישראלית, מעורר שאלה רחבה שעוסקת במושג המלחמה בכללותו. המפגש בין אש הקרבות ורגעי ההפוגה, בין הפרסום העיתונאי והרישום האינטימי ובין המוות והחיים, חודר את המעטפת ההרמטית של המלחמה הנוראה ההיא, ושל המציאות הישראלית היום.
הקולות מהחזית לוקחים אותנו אחורה בזמן וחושפים את הקשר הסבוך שבין חוויית המלחמה הפרטית לדיון הציבורי שהיא חוללה, ואת האופן בו עדות - חזותית או טקסטואלית, מפרקת ומרכיבה זיכרון שברירי".