ורשה. אמצע שנות ה-30. אז, בהיות עדיין הרדיו המצאת-פלא, הביא צעיר יהודי שעבד בסניף "פיליפס" בבירת פולין לביתו מקלט לסוף השבוע. כשהשכנים התגודדו בפליאה סביב הפטנט, נטל אחיו הקטן שימק ארגז, הוציאו לחצר ומול ילדי השכנים שהתיישבו נכחו הוא שר להם להיט שזה עתה שמע ברדיו.

"זאת לא הייתה הפעם היחידה", נזכר הילדון דאז. "בין בעלי המלאכה והרוכלים שהיו באים לבניין שלנו ומציעים את מרכולתם בקולי-קולות היו גם להקות צוענים נודדות. 'איזה יופי', התפעלתי כשראיתי איך שכל מה שהם עשו בחיים זה לשיר ולרקוד תמורת פרוטות וסוכריות שנזרקו לעברם מהחלונות. העסק מצא חן בעיניי.  אבל כשחזרתי למחרת על התרגיל, פחתו הסוכריות ובפעם השלישית כמעט לא שמו לב אלי. זה לימד אותי מהי תוחלת החיים של שלגר".

כך הפציעה הקריירה של שמעון ישראלי, הוא שימק פוססורסקי, הילדון ההוא, שעם פטירתו אתמול, חמישה ימים לאחר יום הולדתו ה-91, הוא הצטרף לשורה של גיבורי תרבות, שבאחרונה נעלמים לנו מהנוף בזה אחר זה; ביניהם המלחין אריה לבנון, שבין השאר היה המנהל המוזיקלי של להקת "בצל ירוק", שישראלי היה מכוכביה.

סיפורו של ישראלי, חלוץ תוכניות היחיד - שהיה בו שילוב ייחודי של שחקן, במאי, מחזאי, תסריטאי, מלחין פזמונים, ביניהם "עמק דותן", למילים של דליה רביקוביץ וזמר בעל קול בס נפלא - החל כאמור בוורשה, שם גדל כבנו של אופה. במלחמת העולם השנייה נמלט ליערות רוסיה הלבנה עם משפחתו, שממנה נותרה עמו רק אחותו. כילד בין פרטיזנים ראה לא אחת את המוות מול העיניים. "אלה היו השנים הקשות בחיי", סיפר מי שהקליט כעבור שנים את "שיר הפרטיזנים" בקולו הרועם.

לדבריו, עברו בשואה השפיע לימים על הקריירה שלו: "כשניסיתי כעבור שנים להשתחרר מאימי השואה בסרט 'המרתף', שלקחתי על כתפיי, הסתבכתי בחובות, שהיו כאין וכאפס לעומת הסבל ביערות שעיצב את כל חיי ומנע ממני להיות בדרן קליל. למעשה, עברתי את השואה פעמיים  - בעת התרחשותה וכשהתחלתי לעכל בארץ את מה שעבר עלי".

"אני לא יכול לשאת את זה שיש המשתמשים במילה 'שואה' למה שאיננו קשור בה", הוסיף. "כשאדם קורא לזולתו בשעת מריבה 'נאצי!', זאת הזניה קיצונית של העניין ומה שמעיד על התדרדרות מוסרית".

לאחר שעלה ארצה ב-46' במסגרת עליית הנוער, הוא אימץ לעצמו את שם המשפחה ישראלי, שבו הנציח את אביו ישראל, שנספה בשואה. תוך זמן קצר נקלט אצל משפחתו בתל-אביב ולמחייתו עבד בחנות ספרים. יום אחד הזדמן לשם יהושע ברטונוב, זקן שחקני הבימה. כששמע על רצונו של הנער להיות שחקן, הוא שלח אותו אל ידידו, הבמאי משה הלוי, מייסד תיאטרון אהל, שמהסטודיו שלו זינק לקריירה שציפתה לו, כשחקן וכזמר שכונה "פול רובסון הישראלי" לרגל קולו העמוק.

לאחר שירות בצוות הווי צבאי, שיחק בהצגת "זעקי ארץ אהובה" בהבימה ובהצגת "הנפש הטובה מסצ'ואן" בקאמרי עם שניים מחבריו משם, אריק לביא וצבי בורודו, הקים את ההרכב האיכותי "שלושת המיתרים" ("טריו ערבה"). לאחר שהם קצרו הצלחה גדולה ב"אולימפיה", בפריז, כשהם עמדו להמשיך אותה בארה"ב, פירק ישראלי את החבילה, ברצותו לשוב לרעייתו, ד"ר אלה ישראלי, חוקרת סרטן.

כאןן הופיע בתיאטרון הסאטירי "סמבטיון" וכתב עם נעמי שמר את השיר "שיירת הרוכבים". באותה שנה הוא חבר ליוצאי להקת הנח"ל בלהקת "בצל ירוק", שם הוא ואילנה רובינא היו המבצעים המקוריים של "השמלה הצהובה", שירם של חפר וארגוב, שבגרסה קצת יותר מאוחרת של "התרנגולים" התפרסם כ"השמלה הסגולה".

ב-60' הוא חנך את עידן תוכניות היחיד בבידור הישראלי כשיצא ב"מועדון התיאטרון" עם תוכניתו "סתם יום של חול". "אולי אני אשם באינפלציה הנוראית של הצגות-יחיד, שפרצה בארץ, כשעל הרמה שלהן מוטב לא לדבר", ישראלי, שהופיע בלא פחות מעשר הצגות כאלה, כמעט הכה על חטא שלא חטא. "לו הייתי יודע למה אגרום, ייתכן שלא הייתי מתחיל עם זה וסותם את הפה. בעיניי זהו כלי ביטוי ששחקן יכול להשתמש בו רק אם יש לו מה לומר".

לישראלי הייתה דריסת רגל גם בקולנוע, כשכיכב ב"סיניה", סרטו של אילן אלדד וגם, כאמור, בהופעת-יחיד ב"המרתף", סרטו של נתן גרוס. מהחובות שהסב לו הסרט הזה הוא השתחרר כשכיכב כטוביה החולב בגרסה הדרום אפריקאית של "כנר על הגג".

לפני כן נענה ישראלי להצעת אבא חושי, ראש העיר המיתולוגי של חיפה, להעתיק את מגוריו לעירו, שבה הוא היה שחקן מרכזי בתיאטרון העירוני שהוקם בה. בין השאר הוא שיחק שם את בר-כוכבא, גילם את מיכאל הלפרין ב"ימים של זהב", כיכב בתפקיד הסב בהצגת "הן לא תיקחהו עמך" וריגש את הקהל עם רות סגל בהצגת "האגם המוזהב".

לאחר שיצא לגמלאות, התרחק ישראלי מהתיאטרון שלו תרם כה רבות. "להקת השחקנים התפרקה, החזרות להצגות עברו לתל-אביב ומתישהו תיאטרון חיפה איבד את ההצדקה לקיומו כתיאטרון עצמאי", הצר. "נפגעה תחושת השליחות שהייתה מאז הקמתו על-ידי יוסף מילוא, במאי שגידל דור של שחקנים, שהלכו אחריו באש ובמים".

"אף פעם לא ייחסתי חשיבות ראשונית לקריירה שלי כזמר", התוודע ישראלי, המבצע המקורי של "ביתי אל מול גולן", שירם של יוסף נצר וחיים ברקני. "תמיד החשבתי את הזמרה ככלי-עזר להופעותי כשחקן. במבט לאחור ברור לי שיכולתי להרחיק לכת כזמר אם הייתי מתמסר לכך כל-כולי, מה גם שקולי השתבח עם הזמן".

הוא הותיר אחריו שני ילדים, שישה נכדים ושלושה נינים, שכולם מקורבים למוזיקה. בתו, אירית, חיה בקיבוץ מבוא-חמה, מעל הכנרת, לשם יובא אביה למנוחת עולמים. היא מנצחת "קול ברמה", חבורת הזמר של הגולן. לפני שנים היא הצליחה לשכנע את אביה להשתתף במופע משיריו של החבורה. אחריו שב ישראלי אל נווה השקט שלו על הכרמל והעביר את זמנו בקריאה ובהאזנה למוזיקה קלאסית, הרחק מהקריירה שלפני שנים בערה כאש בעצמותיו. בנו, עופר, הוא גיטריסט, העוסק בחינוך דרך הטבע.

ישראלי, שבשנותיו האחרונות הועטר בפרס אקו"ם למפעל חיים ובפרס אריק איינשטיין לאומנויות, נפרד מאיתנו כשדעתו לא הייתה נוחה מהנעשה בתחום התרבות בארץ. "מוזר מה שעובר על הקהל", קבל. "עוילם-גוילם! תן לו מה שתרצה והוא יבלע הכל. אני לא מבין את האידיוטים שצצים על מרקע הטלוויזיה ומנסים להצחיק עם כל מיניי העוויות ופרצופים תוך הפגנת חוסר טעם. זאת תת-תרבות שהשתלטה עלינו!"

הוא היה ביקורתי ונתן לכך ביטוי ב"הגועל והנפש", ספר המקאמות שהוא כתב. כשנשאל אם יש גועל בתיאטרון הישראלי, השיב: "יותר נכון לומר שחסרה בו הנפש. יש מקריות בבחירת הרפרטואר - לפי פרסומם ולפי הפופולריות של שחקנים בקולנוע ובטלוויזיה ולא לפי התאמתם לתפקיד. כך  מנהלי תיאטרון הולכים עם הראש בקיר והצגות הולכות לאבדון".