בתקופת מלחמת העצמאות חלמה רקדנית העל רנה שינפלד כילדה תל-אביבית בת עשר על מחול, אך אמה מרוב דאגה לה תהתה "בשביל מה להרים את הרגליים גבוה ולעבוד קשה כמו סוס?".

במלחמה הבאה, מבצע סיני, בהיותה כחיילת מזכירת הפרקליט הצבאי הראשי, כבר הייתה רקדנית מיומנת מאז שבהיותה בת 12 צפתה בסרט הבלט "נעליים אדומות" ועמדה על זכותה ללמוד מחול. אביה, שהיה שחקן חובב בפולין, נענה להפצרותיה והביאה לסטודיו של הכוריאוגרפית הנערצת מיה ארבטובה. 

בימי מלחמת ששת הימים, בהיותה בת 29, כבר הייתה בדרך לפסגה כרקדנית הראשית של להקת "בת שבע", ששלוש שנים קודם לכן היא הייתה ממקימיה.

כעבור 15 שנה, בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, כבר היה לה תיאטרון-מחול עצמאי משלה, שבימים אלה היא מציינת 45 שנה לייסודו.

וכעת, לא ייאמן כי יסופר, תופעת הטבע שינפלד תחגוג בתיאטרונה בגיל 85 (!) את בכורת "שחקי שחקי", ערב מחול חדש, שנוצר בין אזעקות המלחמה נגד החמאס ומורכב משתי יצירות המושפעות ממנה. "המציאות המאתגרת שחדרה לתוך הסטודיו בזמן החזרות נתנה ליצירות אלה משמעות עוצמתית וחיבור מחודש ומעמיק לזהות הישראלית שביצירות", אומרת שינפלד.

האמנם ניתן להסיק מהאירוע, שכאשר התותחים רועמים, המוזות אינן שותקות?
"זה נכון, אבל מאוד קשה להן להיאבק עם החומר ולעמוד מול האימה הנוראה. אמנות היא אמת ואמונה. אך פתאום אתה חוטף על הפרצוף שלך מכה כל כך חזקה, שאתה תוהה אם לאמנות יש  זכות קיום נוכח כל הרוע שיש. זה הביא אותי להתלבטות קשה, שגרמה לי לשנות כל יום את הריקוד, כשלעתים זה נראה היה לי יותר מדי יפה לימים כה קשים, אולי יותר מדי פתטי. צריך להיזהר בביטוי האמת הזאת, כי היא קדושה.

"כל הזמן שאלתי את עצמי אם הריקוד מדבר מספיק חזק ואם יש לו זכות קיום ליד המלחמות וכל הרוע שבני-אדם יוצרים והאם מחובתי ליצור דווקא בימים אלה. למעשה, אני מתחברת למשפט הידוע 'אמנות או נמות'. חשוב לי להמשיך את שרשרת היצירה ולהגיע לקהל היעד שכה זקוק לאמנות כתומכת ומביעה את מה שעובר עלינו, מנחמת ומעודדת. מבחינתי, האמנות מחזיקה אותי; במיוחד בימים אלה".

כהבעה לתקווה קראה שינפלד ליצירה הראשונה במופע "שחקי שחקי", כפי שמכונה שירו של שאול טשרניחובסקי "אני מאמין"; שיר שאביה היה שר לה בילדותה והיא שרה אותו במופע "למרות שאני זייפנית נוראה". זאת, לצד שירים ששינפלד - שהיא גם משוררת - כתבה, קראה והקליטה. "רקדן שלא משמיע את קולו, נראה לי קצת כמו אוטיסט", היא מעירה.

כדרכה, משתמשת שינפלד במחול הזה באביזרים, הפעם כגון עיתונים, שמביאים לבמה את הפוליטיקה, כגון משרוקית, המסמלת אזעקה, או קריאה לעזרה וכגון חול כביטוי לזמן החולף.

ליצירה השנייה בערב קראה שינפלד, כשאת הכוריאוגרפיה היא יצרה עם  הרקדניות שרוקדות כאן עמה. פס הקול שלה מתבסס בעיקר על יצירה שהלחין המלחין הפולני קז'ישטוף פנדרצקי לאחר אסון הירושימה במלחמת העולם השנייה. 

כמי שמרגיש די מפורק, אני מתפלא איך את מצליחה לרקוד. זה לא בניגוד לחוקי הטבע?
"עובדה שאני ממשיכה למרות שזה לא קל, אבל אני כבר לא קופצת על הבמה כמו בעבר, כשהגוף הוא חלק מההתפתחות. בעיניי הגוף הוא שיר ולא שריר ואנחנו מדברים איתו תוך כדי תנועה".

אין לך רגעי משבר שבהם את אומרת - "די, אני לא יכולה יותר!"?
"בטח, כל הזמן, בייחוד במלחמה עם הדיכאון שהיא מביאה. לפעמים אני מגיעה בכוח לסטודיו, כי זה ממש לא קל, מה גם שכל הניהול עלי".

יש בעולם רקדנים בגילך?
"מעטים, פה ושם. כאן אין כבר רקדנים בגילי. הרי כל רקדני הדור שלי כבר הפסיקו".

רנה, מה יגיע קודם? - פרס ישראל, שבאופן תמוה ומקומם טרם הוענק לך, או ... שיא גינס, שאת כה ראויה גם לו?
"זה ממש לא משנה לי. הייתה תקופה שזה קצת הכאיב לי, אבל אני לא מתלוננת. אתה יןדע כמה פרסים קיבלתי בארץ ובעולם? - המון, כולל פרס א.מ.ת, שזה גם כסף גדול, לא רק כבוד".    

המופע של שינפלד יעלה בחמישי הבא באולם תיאטרון המחול ענבל, ולמחרת באותו מקום.