"אני לא מתמודדת, קשה לי מאוד להתמודד, אני שרויה באבל מתמשך. אני כל הזמן במחשבות על הנכד שלי, אני לא משתחררת מזה. האמנות קצת עוזרת לי להישאר בשפיות", אומרת שרקה פרחיה, אחת מהאמנים שיצירותיהם יוצגו החל ממחר בתערוכת מחווה לאמני הדרום והעוטף, "האדמה זזה", שתיפתח בגלריה ZOA על שם דבורה פישר ז"ל בבית ציוני אמריקה בתל אביב.
עם פתיחת בית אומנות חדש בנווה צדק: תערוכת אומנות ישראלית למען משפחות המילואימניקים
בשביל הנפש: כל ההכנסות מתערוכת אומנות ישראלית יועברו לעמותת "אנוש"
את התערוכה יזמו והפיקו חברת ד"ר פישר בשיתוף עמותת אום קולטור (umm culture) המאגדת את אמני העוטף, ואצרו דורון פולק ושלומי בן יקר. השם שנבחר לתערוכה מבטא את ההתייחסות לאירועי 7 באוקטובר כרעידת אדמה טראומטית שקטעה חיים של רבים, מבוגרים כצעירים, הרסה ופגעה אנושות ביישובים ובקהלים רבים. התערוכה תימשך עד אמצע מרץ, כשכל ההכנסות מהמכירות יועברו ישירות אל האמנים, שחלקם מביעים ביצירותיהם פרשנויות אסוציאטיביות למצב.
פרחיה, 78, מנתיב העשרה, בוגרת בצלאל, הייתה מרצה לפיסול קרמי במכללת ספיר במשך 23 שנים. בשבת השחורה היא איבדה את נכדה, טל קרן ז"ל, ואת בעלה של נכדתה, אמיר נעים ז"ל. היא קרמיקאית, אך בתערוכה תציג שמלה שעשויה מסוג של גומי רך וגם שני ראשים העשויים מאותו חומר, עבודות שיצרה כבר לפני מספר שנים ושבשל המראה המדולדל שלהן מבטאות זקנה, נושא שהיא עוסקת בו הרבה, וכדבריה "מדובר על הגיל הזה שבו הופכים להיות לא רלוונטיים, ועל הרצון - גם בגיל הזה - לעוף, להתפתח וליצור".
עצם קיומה של התערוכה מרגש אותה. "מי שלא עבר מה שאנחנו עברנו, לא יכול לחוש את זה", היא אומרת. "התערוכה הזאת היא דבר מאוד חשוב. מדברים היום על החטופים וזה בסדר גמור, אבל יש גם עשרות אלפי אנשים שגלו מבתיהם ולא יודעים מתי יחזרו. צריך לזכור גם אותם, את אלה שהוגלו מבתיהם ועברו תופת ב־7 באוקטובר. עד עכשיו קשה לי לחשוב על זה ועל מה עברנו".
איפה תפס אותך ה־7 באוקטובר?
"הייתי בבית שלי, הבת שלי גרה כמה מטרים ממני. בעלה היה בכיתת כוננות. מפני שכבר 20 שנה יש אצלנו צבע אדום, אני לא מתרגשת מזה וכבר לא הולכת לממ"ד. הלכתי לבית של הבת שלי, ואז נודע לי שטל, הנכד שלי, נעדר בחוף זיקים. כמו כן, נודע לי שבעלה של הבת, שנמצא בכיתת כוננות, הרג מחבל שהיה כמה מטרים מאיתנו. ברגע שהוא הרג אותו, יתר המחבלים ברחו והשאירו אותנו עם 20 הרוגים, עם בתים שרופים, ואז מהר מאוד התארגנו ויצאנו מהמושב".
נכדה, טל, היה בן 17 בהירצחו. "עד היום אני לא מצליחה להשתחרר מהעצב העמוק הזה", היא אומרת. "טל היה גולש גלים, נסע לגלוש ב־6:00 בבוקר עם שני חברים, אבל מפני שלא היו גלים הם החליטו לדוג. כשהתחילו היריות, הוא התחבא בשירותים, והמחבלים הרגו שם אחד־אחד. ואילו אמיר, הבעל של שחר, הנכדה שלי, היה בכיתת הכוננות של קיבוץ ארז. הוא נהרג מירי מחבלים כשהגן על תושבי הקיבוץ. שחר נשארה לבד בהריון ראשון".
מאז השבת השחורה פרחיה נמצאת בקיבוץ נגבה, שם גרה בתה הצעירה. "זו דירת שני חדרים. חדר אחד הפך לסטודיו שאליו הכנסתי חלק מהציוד", היא מספרת. "אין לי פה את התנאים לעשות יצירות גדולות או לפסל. חזרתי קצת לעבודה על אובניים, לקדרות, מה שכבר כמה שנים אני לא עוסקת בו. אבל היום יותר חשוב לי פשוט להעסיק את עצמי, יותר חשוב לי לשמור על השפיות הזאת עכשיו".
קושי גדול מבחינתה היא גם העובדה, "שאף אחד לא יכול להגיד לי מתי אנחנו חוזרים הביתה, ומשך הזמן הזה לא טוב לי. כרגע אני מרגישה בסוג של גלות. אני צריכה להיות בבית, בגלריה שלי. אני אמנית ויוצרת. בדרך כלל אמנות זה העיסוק שלי, ואילו היום זה שומר אותי בסוג של שפיות. היום זו ממש תרפיה. זה מה שמחזיק אותי ערנית ובחיים".
"לא אוכל לסלוח"
"בתערוכה יש ציור שציירתי לאחר הפינוי מנתיב העשרה, שמבטא את הרגשות שלי", אומר עובדיה קידר, 82, שהחל לצייר בגיל 70. "בציור רואים שני שוורים שנלחמים אחד בשני. זו ההרגשה שלי לגבי מה שקורה במדינה, ששני זרמים נלחמים וגורמים לכך שהעם יסבול. למרות המלחמה, עדיין המאבק הזה ממשיך. עדיין רואים מאבקים שהייתי רוצה שיסתיימו ושלא נדע ממאבקים כאלה בעתיד".
ב־7 באוקטובר קידר היה בביתו בנתיב העשרה, מקום שבו מתגוררים גם ילדיו. "בבוקר השבת השחורה התקשרתי לבתי כדי לדעת מה קורה איתה, ולא קיבלתי תשובה", הוא מספר. "ואז התחלתי לכתוב לנכד שלי, לשאול מה קורה. קיבלתי שיחה חוזרת ממנו, הוא דיבר בלחש, אמר: 'סבא, יש מחבלים בבית, הם יורים, צועקים. אנחנו מתחבאים בארון שמתחת לגרם המדרגות במרתף'. אחר כך התברר לי שהמחבלים נכנסו לבית של השכנים, הרגו אותם, ושרפו את הבית שלהם. כל המשפחה שלנו ניצלה בנס. אני אומנם לא מאמין בנסים, אבל הפעם הסטטיסטיקה הייתה לטובתנו".
כיום קידר מפונה מביתו ומתגורר בכפר שמריהו, בבית שתרם איש נדיב, כדבריו, כאשר התושבים מסביב מיד דאגו לו לציוד לציור וגם דאגו לארגן לו תערוכה של ציוריו שתיפתח החודש במרכז הקהילתי המקומי. "התמונה הראשונה שציירתי אחרי האסון היה ציור שביטא את הכעס שלי. ציירתי שטן שמבטא את השטניות של חמאס. אחר כך התחלתי כבר בציורים קצת יותר אופטימיים", הוא מספר ומדגיש שזו כבר הפעם השלישית שפונה מביתו במהלך חייו.
"נולדתי במצרים. במלחמת קדש גורשנו מביתנו וכל רכוש המשפחה הולאם. הפעם השנייה הייתה כשעזבתי את ביתי כשפונינו מסיני בעקבות הסכם השלום עם מצרים. הפעם השלישית הייתה באוקטובר, כשפוניתי מביתי בנתיב העשרה. הפינוי האחרון היה הכי קשה שהיה לי. תארי לעצמך אדם בן 82 עוזב הכל. חברים שלנו נרצחו, ומה שקרה בעוטף זה איום ונורא והשפיע על הרגשות שלי. אני לא חושב שאוכל לסלוח על מה שקרה באותו יום".
אתה חולם על החזרה הביתה?
"אני מצפה לחזור, אבל רק שהתנאים יהיו מתאימים. אני לא מבקש הרבה, רק ביטחון. 20 שנה סבלנו מהאיום הזה. התרענו לממשלה, אבל אף אחד לא שמע אותנו ולא טיפל בדברים בצורה רצינית עד שהגיע האסון. המדינה התגלתה באותו בוקר כחסרת אונים".
התערוכה, שתיפתח מחר, 8 בפברואר, מחממת את לבו. "הנתינה הזו של עם ישראל היא כל כך מפוארת, אין כדוגמתה בכל העולם. זה מקל על הכאב הרב שלנו", הוא אומר.
"כואב בגוף"
"העבודות שאני מציגה בתערוכה אומנם נעשו לפני 7 באוקטובר, אבל הן מתכתבות עם המצב הנוכחי", אומרת זוהר מורג, 68, אמנית ומורה לאמנות ממושב אוהד, שמציגה שני ציורים ושני תחריטים שנעשו במכון התחריט בקיבוץ נירים. "יש תחריט אחד שנקרא 'הביתה', רואים בו מהגב אמא שמחזיקה תינוק ופניה אל הבית. אני גדלתי בלינה משותפת בבתי ילדים, והיה לי קשה עם זה. רוב העבודות שלי דיברו על חיבוק, על רצון לבית. עכשיו הרצון לבית מקבל משמעות נוספת. זה יכול לבטא תושבים שנעקרו מבתיהם, אנשים שהבית שלהם רחוק", היא אומרת.
היא מספרת שאף שהיישוב שבו היא מתגוררת התפנה, היא ותושבים בודדים נוספים נשארו בו: "עד עכשיו יש פה בומים מאוד רציניים מכוחותינו. בעלי היה מאוד חולה ולא יכולנו לעזוב. הוא נפטר לפני שלושה שבועות. ב־7 באוקטובר המחבלים הגיעו ליישובים סמוכים, אבל אלינו לא הצליחו להגיע. כיתות הכוננות של יישובים סמוכים חסמו אותם והניסו אותם".
מורג, כאמור, יצרה וגם לימדה בסטודיו בנירים, שם הכירה את תמר קדם סימן טוב ז"ל, שנרצחה בניר עוז ב־7 באוקטובר. "תמר למדה אצלי הדפס ותחריט, ולאחר מכן גם עזרה לי בניהול הסדנה", היא מספרת.
"היינו חברות מאוד טובות, תמר הייתה מדהימה, מלאת אנרגיות ורעיונות, נגעה בהרבה דברים. היה מאוד כיף להיות איתה. במהלך ימי המלחמה פינו את תכולת הסדנה למכולות, ובני משפחה של תמר הגיעו לקחת את העבודות שלה. היו לה הרבה רעיונות, היא עסקה בהרבה תחומים. זה עצוב מאוד, זה בלתי נסבל מה שקרה, אי אפשר בכלל לדמיין את כל הסיפור הזה. כואב בגוף כל המצב הזה. כואב לדעת שככה רצחו כל כך הרבה אנשים ושלא הגנו עלינו".
על התערוכה היא אומרת: "המחווה הזאת כל כך מרגשת. גם בימי שגרה, מפני שאנחנו גרים רחוק, אז קשה לנו לעניין יוצרים, לעניין אנשים שיפיצו את היצירות שלנו. לכן התערוכה הזאת כל כך משמעותית לנו, שנותנים ביטוי גם לעבודות שלנו".
