קרקסים הם עניין של תקופת ילדות עם זכרונות של פעם. בכל פסח הקרקס חוזר לעיר. הקרקס ההוא, שעושה סיבוב מסביב לעולם, עם אקרובטים, ליצנים, לולייניות ושאר ירקות. אני זוכרת את קרקסיי הילדות אליהם לקחו אותי הוריי. כלומר, אני זוכרת את החוויה והבלחות מהמופעים.
עתה לקחתי את ילדיי לקרקס. זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה, אך בפירוש ייתכן שזה הקרקס הראשון אותו יזכרו. אפילו המתבגר התרשם מהקטע שחתם שעתיים של מופע מרהיב, במסגרתו ארבעה אופנוענים נסעו בתוך גלובוס ברזל קטן מבלי שהתנגשו זה בזה אפילו פעם אחת.
אוהל הקרקס של CIRCO CIRCO הוצב בפארק הירקון ובפנים אפשר למצוא חדשנות מרעננת: הקרקס כולו על טהרת בני האדם. לא עוד בעלי חיים אותם משנעים ממקום למקום. במופע הזה שמתקיים על רקע שירים נפלאים שכולם מכירים (כן, גם מהטיק טוק), יש ייצוג ל"הוריקן" של עדן גולן ומיד אחריו ל"יוניקורן" של נועה קירל.
הלוליינים מבהירים עד לאן אפשר למתוח את גבולות הגוף, התלבושות מרהיבות, זהו מפגן הנאה ובריאות משגע. האמת? הגעתי סקפטית. עד כמה אפשר להפתיע כיום בני נוער שתקועים בתוך המסכים ונדמה שכבר ראו הכל?
מסתבר שהבידור הישן והטוב, ההיסטורי והמיתולוגי בתצורתו של הקרקס, עדיין עושה נפלאות. הילדים ישבו מרותקים לבמה, בעיניים פעורות, באימה שמא זה יחליק והאחר יפול. המבוגרים התלהבו גם כן. הארומה הנוסטלגית איננה מורגשת. הכל מלהיב. את המסכים הניחו בצד. מזל שזכרנו לצלם. דבר יפה נוסף, כל מי שעלה על הבמה חייך ונדמה שהרקדנים והלוליינים פשוט נהנים ממה שהם עושים.
התפאורה מתחלפת ומושקעת לקטעי מופע שחלקם עוצרי נשימה. ביקרנו בים, בג'ונגל, ביער, באפריקה, קיבלנו שעתיים של אסקפיזם מהמציאות שכמעט לא הצליחה לחלחל לתוך החוויה.
המופע לא מתעלם מהמצב בו נמצאת מדינת ישראל. חלק נכבד ומכובד מוקדש לחטופים עם בלונים וסרטים צהובים. זה היה מכבד וזה הפך את המופע, שהצוות שלו מגיע מארצות-הברית, לבלתי מנותק מהמציאות הישראלית.
התרעות פיקוד העורף