מוזיאון ארץ־ישראל מציג: תערוכה חדשה המוקדשת למורשת האופנתית של משכית

התערוכה מדגישה את תרומתה המשמעותית של משכית לעיצוב הזהות הישראלית ולפיתוח מה שהפך להיות מוכר כ"אופנה ישראלית מקורית". באמצעות תצוגה ייחודית המשלבת פריטים היסטוריים לצד עיצובים עכשוויים, המבקרים יוכלו לחוות את ההמשכיות של המותג ואת השפעתו המתמשכת על עולם האופנה הישראלי.

התערוכה מאורגנת בשבעה פרקים נושאיים מרתקים: מארג, מסורת, אדמה, מדבר, צבע, לבנה, כוכב. כל פרק מציג היבט ייחודי של הסגנון והאסתטיקה שהפכו את משכית למותג כה משפיע ואהוב. הישן והחדש מוצגים זה לצד זה, בערבוביה ובסמיכות שמאפשרת דו־שיח בין עיצובים עכשוויים לדגמים היסטוריים.

התערוכה מציגה את עבודתן של המייסדת רות דיין והמעצבות פיני לייטרסדורף ונאורה ורשבסקי (אופנה וטקסטיל בהתאמה), שתרמו רבות לעיצוב ה"מלתחה המשכיתית". דגש מיוחד מושם על הרלוונטיות העכשווית של משכית, בהובלתה של המעצבת שרון טל - עיצובים היסטוריים מוצגים לצד יצירות עכשוויות, ומדגימים כיצד הסגנון הייחודי של המותג ממשיך לעמוד במבחן הזמן ולהשפיע על האופנה הישראלית גם כיום. משכית 70/30/10 מזמינה את המבקרים לחוות את העבר, ההווה והעתיד של אחד המותגים המשפיעים ביותר בתולדות האופנה הישראלית.

התערוכה מלווה בשימוש בטכנולוגיית מציאות רבודה שפיתחה חברת Mix d Place שבאמצעותה מדריכה וירטואלית תלווה את המבקרים בתערוכה ותחלוק איתם את הסיפורים מאחורי הפריטים. את פרויקט המציאות הרבודה יוביל היזם אלון מלכנר ייזם, שחיבר בין הפריטים האיקונים לבין העתיד של חווית המשתמש.

עמי כץ, מנכ"ל מוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב: "התערוכה משכית 70/30/10 היא יותר מסתם מסע נוסטלגי. היא מהווה עדות חיה לכוחה של יצירה מקורית ולחשיבותה של מורשת תרבותית. משכית לא הייתה רק מותג אופנה; היא ביטאה ניסיון לייצר זהות ישראלית במדינה המתהווה. באמצעות תערוכה זו אנו מזמינים את הקהל לא רק להתבונן בעבר, אלא גם לראות כיצד רעיונות ועיצובים שנולדו לפני עשורים ממשיכים להדהד ולהשפיע על התרבות הישראלית העכשווית. זוהי הזדמנות ייחודית לחגוג את היצירתיות, החדשנות והמורשת העשירה שמשכית מייצגת".

אוצר התערוכה, שחר אטואן: "יותר מכל משכית מזוהה עם כינון הישראליות. פעילותה המוקדמת ליוותה את הקמת המדינה ובניין האומה והחברה בישראל. מאז סגירתה בשנת 1994 הפכה לסמל תרבותי ושובצה כאבן חן יקרת ערך בדברי הימים של האופנה המקומית. התערוכה מתמקדת במורשת האופנתית של החברה הממשלתית לטיפוח תעסוקת הבית, שלימים הפכה למותג של אופנה עילית, ומציעה הווה מתמשך לסיפורה של משכית עם חידוש פעילותה בשנת 2014. התערוכה מקבצת רגעים יפים של המצאת הישראליות, שיש בהם תושייה ומעוף, אך היא אינה מעלימה עין מנקודות העיוורון שאפיינו אותה ביחס למאבקים החברתיים ולמתחים הפוליטיים שביסודה. בתוך העושר החזותי, החומרי והחושי שהיא מציעה, מקופלים נרטיבים של זהות, לאום וחברה שמוסיפים ללוות אותנו עד היום".

שרון טל, המעצבת הראשית של בית האופנה משכית: ״התערוכה שמציינת 70 שנה לייסוד משכית, ומוצגת במציאות הנוכחית, היא ציון דרך מרגש וחשוב. צר לי שרות דיין לא זכתה לחגוג איתנו אבל אני בטוחה שהיא הייתה גאה בדרך שמשכית עוברת, מתפתחת וממשיכה לייצר סגנון על זמני ורלוונטי, תוך שמירה על השראות וערכים מקומיים".

בין האריגים הבולטים שעיצבה ורשבסקי היו אריג דיור (ע"ש בית האופנה הצרפתי, שיצר ממנו חליפות חצאית), שאריות של יריעות עור נשזרו בסיבי צמר; אריג ערבה, בד כותנה שהתחקה אחר דוגמאות הפסים שהופיעו בשטיחים שטוו בעזה. ג'ורג' קאשי עיצב אריג משילוב של חוטי כסף וצמר, ולאחר שבנו אלברט, שעבד אף הוא במפעל, נפל במלחמת סיני (1956), נקרא האריג בשם סיני.

בשנות ה־60 נשלחו אריגי משכית למעצבי אופנה עילית באירופה, בהם איב סאן לורן, הובר דה ג׳יבנשי ופייר קארדן שיצרו מהם דגמים מקוריים שהוצגו בתצוגות החגיגיות של הבונדס (מפעל מלווה העצמאות והפיתוח). בשנת 1966, מתוך רצון לשמור על מקוריות, להוזיל מחירים ולהציע בגדים לבישים ושימושיים, התווספו לרפרטואר אריגי כותנה ודקרון של אתא, שעליהם הודפסו ציורים מקוריים של אמנים כגון אברהם לוין, עודד בורלא ואריקה קלוגר.

הקולקציות של משכית העכשווית מתבססות על אריגים ייחודיים, מקצתם משלבים ציורים וצביעות ידניות עם הדפסים מקוריים, חלקם פותחו במיוחד עבור ייצור בגדי ים.

מחלקת האופנה של משכית ביטאה תפיסה זו באמצעות שילוב רקמות ססגוניות שהתחקו אחר מסורות עתיקות שהביאו עימם העולים החדשים כסממן "מסורתי", כחלק מהקוד הסגנוני שלה. תחילה עיטרו את הדגמים רקמות בהשראה תימנית. בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, הועברה הבכורה לרקמת צלבים פלשתינית, ולימים התרחב הרפרטואר לרקמות נוספות כגון רקמת בית לחם, רקמת נצרת ורקמת בית ג׳אלה.

רקמות מסורתיות שולבו באופנת משכית לאורך שנות ה־70 וה־80, גם כאשר נזנח הסגנון הפולקלוריסטי לטובת עיצובים בקווים נקיים. הרקמות הללו נותרו רכיב שנוי במחלוקת, הן מהבחינה האתית (הגבול הדק שבין הערכה למסורת ובין ניכוס מסורת) והן מבחינה אסתטית (בין אופנה ללבוש עממי).

במשכית העכשווית מועסקות רוקמות שמתמחות במנעד רחב של מסורות. ברקמות שזורים מגוון חומרים כגון חוטי ברזל, צדף, פלסטיק ועוד.

החיפוש אחר ה"שורשי" ו"הישראלי" ניכר בעיצובים של משכית העכשווית, בין היתר בשמות דגמים (חולצת אפולוניה או שמלת נירית) ובשילוב של מוטיבים מן הטבע ואלמנטים מקומיים בהדפסים, למשל, הדוכיפת, שנחשבת לציפור הלאומית של ישראל.

״כאשר פיני עיצבה מעיל גדול ורחב שרוולים קצרים, כמעט חטפתי שבץ״, סיפרה רות דיין לכתבת ״מעריב״ בשנת 1975, כשהמעיל זכה לעדנה מחודשת. ״מי תקנה מעיל חורפי עבה עם שרוולים המגיעים עד המרפק?". הראשונה היתה אמה של סוזי אבן, שרכשה את המעיל עבור בתה, שהייתה רעייתו של אבא אבן, שגריר ישראל בוושינגטון. בעקבותיה הגיעו לקוחות רבות, בהן ידועניות כמו קתרין הפבורן, שמצאו דרך ללבוש את המעיל בלי להצטנן: הן לבשו מתחתיו אפודת צמר עם שרוולים ארוכים.

מעיל המדבר נוכח גם במשכית העכשווית, בעיבודים שונים: בסגנון עירוני עדכני, עשוי מאריג צמר קליל הכולל ברדס, בגזרה מחויטת שעוקבת אחר קווי המתאר של הגוף או במהדורה מפוארת, שצלליתה הרחבה, דמוית קימונו יפני, משלבת בגבה רקמת פרחים עשירה.

קשת הגוונים של משכית העכשווית סולידית ברובה (שחור, לבן וצבעי אדמה), אך משולבים בה הדפסים בעבודת יד, מקצתם מעובדים באמצעים דיגיטליים.

משכית אימצו את הנוהג, וכבר ב־1965 עיתונאית ״דבר״ הוקסמה משמלת כלה שעוצבה מסרטים לבנים שחוברו יחד ברקמת אָז'וּר. שלוש שנים לאחר מכן נחרטה בתודעה הציבורית שמלת הכלולות שעוצבה במשכית עבור יעל דיין, בתם של רות ומשה דיין. רוקמת ותיקה מבית לחם רקמה עשרות פנינים בשמלה שעוצבה עבור אם הכלה – ״מלאכה דו לאומית״ קבעה הכותרת ב״על המשמר״. מאז ועד היום נישאו נשים רבות בשמלות של משכית, אירוע הכלולות היה עבור רבות מהן הזדמנות חגיגית לרכוש שמלה מהודרת ויקרה.

עד היום שמלות כלה הן הדגמים המפוארים ביותר במשכית – מעוטרים במלאכות יד מורכבות כמו למשל רקמות עשירות משובצות באבני חן, חרוזים וחוטי כסף, או בשילוב מלאכת מחשבת של צורפות על הבד.

מטרת התצוגות הייתה גיוס תרומות לפיתוח המדינה הצעירה, והן היו מופעי ראווה של האופנה המקורית שנוצרה בארץ ואפשרו לפיני לייטרסדורף, המעצבת הראשית של משכית (בשנים 1970-1954, עם הפוגות) חירות אמנותית וכר פורה לביטוי יצירתי. כוכבה של לייטרסדורף דרך, והיא עיצבה שמלות ומעילים בהשראת ציוריו של בן זוגה יוחנן סימון, לצד דגמים מפוארים במיוחד ששילבו צורפות של אם הפנינה וכסף בתוך פריטי האופנה.

בשנת 2021 שודרה העונה הראשונה של ״פשוט ככה״ (...‏And Just Like That), סדרת ההמשך לסדרה המיתולוגית ״סקס והעיר הגדולה״ (Sex and the City). גיבורת הסידרה קארי בראדשו, בגילומה של שרה ג'סיקה פארקר, לבשה עיצוב מקורי של משכית העכשווית: שמלת נירית – קפטן משי בגוון אפרפר משובץ ברקמה ידנית של צמד טווסים, שנוצותיהם הססגוניות מעטרות את חזיתו. מאז תועדה השחקנית לובשת עיצובים עכשוויים נוספים: מעיל מדבר בביקור בדבלין, ושמלה סגולה בפרמיירה בניו יורק.

בשנת 1964, לאחר עשור בתפקיד מעצבת הבית של משכית, ניסתה פיני לייטרסדורף לראשונה את כוחה בעיצוב תכשיטים. בטיולי הבוקר שערכה בחוף אפולוניה מצאה שברי זכוכית עתיקה שנסחפה במי הים, נשחקה וקיבלה גוון עכור בצבעי מי ים בהירים. לייטרסדורף יצרה מהזכוכיות קולקציה שלמה של תכשיטים – ענקים, טבעות, צמידים, סיכות ואף מחרוזת צוואר מקסימה שצורתה אשכול ענבים – קולקציה שכונתה על ידה משוטטי החופים.

בשנת 1971 נחנך ליד אום אל פחם מפעל לאריגת יד של שטיחים שבו נטוו דגמים שעוצבו על ידי אמנים מקומיים בהם ציונה שמשי, יוחנן סימון ועודד פיינגרש. עיצובי השטיחים ניזונו מסיפורי המקרא, ושולבו בהם מוטיבים מוכרים כדוגמת שבעת המינים, חומת העיר ירושלים או "הסנה הבוער". השטיחים נמכרו בחנויות משכית.