עילי ברעם, בן 27 במותו, הוא בנם האמצעי של עמוס ברעם ועדיטל זו־ארץ, בני זוג שהתגרשו. בתם הבכורה היא סער ואביתר הוא בנם הצעיר. עילי גדל ברמת גן ובהמשך עבר להתגורר בתל אביב. “הוא היה ילד היפראקטיבי עם הפרעת קשב וריכוז, ולכן היה קשה לו להסתדר בילדותו במסגרת הלימודים", מספרת אמו. “לקחנו אותו לכל המומחים בתחום כדי לעזור לו להתמקד בלימודים, וזה לא כל כך עזר, אבל הוא סיים את לימודיו בבית הספר 'אנקורי'. אחרי שסיים את השירות הצבאי כמפקד כיתה בנח"ל, הפרעת הקשב נרגעה, והוא התחיל לעבוד בתחום המסעדנות וניהל בתי קפה בתל אביב. הייתה לו יכולת ניהול טובה".
בתקופת הקורונה, עילי החליט ללמוד הדרכת נשימה והירגעות בשיטת “וים הוף", באמבטיית קרח. הוא נסע לקורס באירופה, קיבל את ההסמכה והיה מהראשונים שהביאו את השיטה לישראל. “עילי הצליח מאוד בתחום הזה והעביר את הסדנאות מתוך רצון לעזור ולטפל באנשים, כדי לעשות להם טוב. המוטו הקבוע שלו היה ‘לא לשכוח לנשום’", זו־ארץ אומרת. “הוא גם התחיל ללמוד חינוך באוניברסיטה ועבד בבית ספר 'א.ד גורדון' בתל אביב (שם עדיטל ואחיה רועי וגיא למדו בילדותם) בהדרכה של ילדים בצהרון. הוא קרן מאושר מהעבודה עם הילדים, והילדים אהבו אותו אהבת נפש. בתקופה הזו הוא גם עבר לא מעט משברים, עבר תאונת דרכים, אושפז בגלל פיצוץ אפנדציט, ובקיצור, היה ילד רב־מעללים. הוא היה הכי רציני שיש, כשדיברת איתו ברצינות, והכי שטותניק שיש, כשצחקת איתו".
“עילי היה ילד ברדקיסט לא קטן", מצטרף ברעם. “ימי בית הספר העליזים שלו היו כאלה שבהם בילינו בבתי הספר כמעט יותר ממנו, עם כל הטריקים והשטיקים שהוא היה עושה. ב'אנקורי' בכל שני וחמישי הוא היה מועמד לגירוש, אבל בסוף הוא הצליח לסיים את הלימודים. הייתי בטוח שהוא לא יתגייס לצבא, אבל הוא הלך להיות לוחם בנח"ל, וחזר אחרי חודש טירונות בן אדם אחר. הצבא שינה אותו לגמרי. הוא עשה קורס מ"כים, והיה מפקד כזה שהחיילים שלו זוכרים עד היום את המענטשיות שלו. הוא עזר לכולם. לכל אדם מבוגר שהיה צריך עזרה בסחיבת שקיות. הוא בעצם הקדיש את חייו למען האחר".
ב־6 באוקטובר 2023, ערב שמחת תורה, פגש ברעם את עילי לארוחת חג, שאיש מהם לא ידע כי תהיה הפגישה האחרונה ביניהם. “הוא הזמין אותי ואת האחיין שלו הדר אליו לארוחת ערב", האב מספר. “הזמנו המבורגרים, אכלנו, והוא הראה לנו בגדים שהוא תכנן ללבוש למסיבה ומשקפיים מצחיקים שהוא אמר שהוא יצליח ‘לכשף’ אותנו בהם. לקראת חצות נפרדנו, והתקשורת האחרונה שלי איתו הייתה בסביבות 7 בבוקר, בהודעות בוואטסאפ המשפחתי. וזהו".
“אני התכתבתי איתו באותו בוקר כשהתחילו האזעקות והטילים", זו־ארץ משחזרת. “כיוון שהוא ידע שאני אדם חרדתי, הוא כתב לי ‘הכל בסדר, אני בבית’. שלחתי לו אימוג’י לב, ונרדמתי. בשלב מסוים התעוררתי בטירוף של דאגה, שכחתי לגמרי שהוא ענה לי שהכל בסדר והתחלתי לשאול את כולם איפה עילי. כשאף אחד לא ידע, עמוס ואני הלכנו ישר לבית שלו, כי הוא הרי כתב לי שהוא בבית, והוא לא היה שם. מתברר שעילי הגיע בשעה 6 למסיבה, ואחרי חצי שעה, כשהתחילו האזעקות, הוא ושני חבריו, יונתן (ג’וני) זיידמן וליאם שרם, נמלטו משם ברכב. סימונה, אמא של ליאם, דיברה איתם בטלפון כשהם נמלטו, ונסעו במשך 36 דקות מאזור המסיבה לכיוון אשקלון. הם צחקו איתה והתלוצצו. כשהם הגיעו לאזור תחנת הדלק ‘דור אלון’ ליד צומת שדרות הם נתקלו במחבלים, שרצחו את שלושתם. כשסימונה צלצלה אליהם, שלוש דקות אחרי השיחה הארוכה שקיימו, הם כבר לא היו בחיים כדי לענות".
“עילי היה שמש", מסבירה זו־ארץ את שם התערוכה. “לאן שהוא לא היה נכנס – כולם רק ראו את האור שלו, שמעו אותו וספגו את האנרגיה העוצמתית של הטוב, של השמחה ושל הכיף. הוא היה אסתטיקן, אהב מאוד אמנות, היה מאוד צבעוני. הייתה לו פלטת צבעים ענקית והוא השתמש בכל הצבעים כדי ליצור יצירות, כחלק מהרצון שלו לצבוע את העולם בטוב. עילי היה גם מומחה במוזיקה ישנה. הוא היה מוזיקאי בנשמה, ובתערוכה נשים את הפלייליסט שלו".
“חככנו בדעתנו רבות בעניין השם לעמותה, וזה יצא מתאים, בול כדי לתאר את הצבעים של עילי", ברעם אומר. “התערוכה נולדה מתוך זה. יהיו בה מלא צבעים ואור, כמו עילי, ואנחנו מתרגשים מאוד להציג את היצירות שנוצרו לאורו. התערוכה הזו מרוממת את הנפש. היצירות מייצגות את אופיו של עילי ואנחנו מקווים שגם אחרים יכירו אותו דרך הצבעים והאור".
“הוא היה כל כך עוצמתי, דומיננטי ומשמעותי במשפחה", זו־ארץ מוסיפה. “הייתה לו הליכה של מלך, הליכה כזו של הילה סביבו".
ברעם: “אני אוהב לסיים תמיד במשפט ‘תהיו טובים, תהיו עילי’. אני חושב שזה מקפל בתוכו הכל".
התרעות פיקוד העורף