שאלתי חברה אם בא לה להצטרף אלי לצפות בבכורה של "שיקגו" בהיכל התרבות. התשובה הייתה זריזה ומנומקת - את שיקגו צריך לראות כמו שצריך, על בימת ברודווי האותנטית. תהיתי אם האנטי מגיע מהנחת היסוד שאמריקאים עושים את זה טוב יותר, או סתם מניסיון נואש להתחמק ממחזמר. נפרדתי ממנה באימוג'י של ידיים פרושות, בדרך לראות את אחת ההצגות הארוכות ביותר שרצות בברודוויי בשנים האחרונות.

ההפקה הנוכחית של "שיקגו", בבימויו של וולטר בובי ועם כוראוגרפיה של אן ריינקינג, מציגה בברודוויי כבר 22 שנים ברצף, הועלתה כ-33,000 פעמים וסיירה ברחבי העולם בלמעלה מ-36 מדינות. מאז 1996 בברודווי בניו יורק ובווסט אנד בלונדון מאז 1997. בשני המקומות, זוהי ההפקה המחודשת שרצה הכי הרבה זמן בהיסטוריה ב–36 מדינות. אם זה לא מספיק בשביל הרזומה, תוסיפו ב-2002 סרט זוכה אוסקר המבוסס על המחזמר, שישה פרסי טוני, פרס גראמי, שני פרסי אוליבר, חמישה פרסי Drama Desk, ועוד. בקיצור, להתאכזב לא ממש היתה אופציה.

עלילת המחזמר מתרחשת בתקופת היובש של שנות ה-20 בשיקגו, ארה"ב, ומגולל סיפורה של רוקסי הארט - עקרת בית ורקדנית במועדון לילה, שרוצחת את המאהב שלה אחרי שאיים לעזוב אותה. הפחד מהרשעה מוביל אותה לשטות בציבור, בתקשורת ובחברתה לתא המעצר - ולמה קלי. רוקסי הארט שוכרת את שירותיו של עורך הדין הפלילי מס' 1 בשיקגו, בילי פלין, אשר עוזר לה להפוך את הפשע הנתעב שלה לכותרות מרעישות, שהיו יכולות בקלות להיגזר מעיתוני היום.

אז אחרי תקופה ארוכה של ניסיונות, המחזמר המצליח הגיע סוף סוף גם לישראל, ושיבוצה של שירי מיימון בתפקיד הראשי כרוקסי הארט, ללא ספק תרם לאפשרות הזאת לקרום עור וגידים, ולמחזמר להגיע בקול תרועה של משלחת במצב רוח טוב של "תגלית".

והאמת? צריך להודות לה על זה. מדובר על מופע מהסוג של פעם. כזה שמכניס לתוכו את כל האלמנטים שיכולים לרגש ילדים ומבוגרים. עם תזמורת חיה וגלויה המשמשת כרקע אסתטי וכחלק אינטגרלי מכל המערכות, ואחראית על כל סאונד - מיריות התופים ועד לסטירות המבוימות. שום סאונד אולפני לא ישמע פה. על רקע כל הג'אז המדהים הזה נראה גוף חטוב של עשרות שחקניות ושחקנים, חזיות, תחתונים תחת בד רשת סקסי, והרבה שפאגטים. בקיצור, מרתפי הדאנג'אז מעולם לא היו כל כך מזמינים.

אלא שמימון היא לא רק שדכנית נהדרת בין ישראל לברודוויי, אלא מבהירה מהשנייה שהיא פותחת את הפה שהיא לא יכולה לגלם תפקיד שהוא פחות מראשי. רק ש'בשיקגו' אין תפקיד ראשי אחד, לצידה יש את יריבתה וילמה קלי הרוצחת השנייה הנלחמת על אותה תהילה. ולא רק בסיפור. אם מימון היא אקס פקטור והכוכב הבא, טרה מקלוד היא אקס פקטור, הכוכב הבא ונולד לרקוד. יש לה את השילוש הטלאנטי הקדוש, ותוסיפו לזה את שפת האם (למרות שבוא נראה אותה מנסה להגיד בעברית 'הסביח חבל על הזמן'). 

שירי, שלפעמים נבלעה (אולי בגלל מגבלות הגובה), שרה - ושרה מדהים. אבל לפעמים זה היה השקט שנשאר. משהו שהיה יכול בקלות להיפתר עם קצת יותר תשומת לב לסאונד, שכן היו רגעים שהשחקנית שלידה פשוט בלעה אותה מבחינה ווקאלית, אבל כמובן שזה לא פגע בחוויית הצפייה. את נקודות הזכות שלה היא כמובן קיבלה על שימוש במילה 'שלום' בעברית מורדת בטקסט במכוון והתרגשותה ניכרה בזמן הקידה, כשנטלה את המיקרופון, הודיעה חגיגית שהיא עוברת לעברית - וסיפרה מה עובר עליה ברגעים המטורפים האלה, שכל אחד חולם להגיע אליהם - הופעה מול הקהל הביתי עם להקה מחו"ל.

הופעה נגמרה ונפגשתי שוב עם החברה שלי. מבחינתי, ראיתי את שיקגו כמו שצריך, הכל הרגיש ברוודווי, רק שבמקום ללכת לסטארבאקס - לקפה של אחרי , הלכתי לנחמה וחצי.

שירי מימון. צילום: אלקסי רוזנפלד