גיבורת "קול השתיקה", תערוכתה של הצלמת הבדואית שרה שחאדה, שתיפתח מחר (ראשון) כחלק מפסטיבל הצילום הבינלאומי שייערך לראשונה ברהט, הינה היא עצמה, צלמת בחיג'אב.
לפניי שלושה מצילומיה. מאחד מהם ניבטות רק עיניה במבט מסוקרן מבעד לרעלה. בשני - מליטים משקפי-שמש. בשלישי - ראשה עטוף כליל בחיג'א"בצילומים שלי אני מתייחסת לאלימות בחברה הערבית", היא מספרת מבעד למעטה המסתורין. "אני מרכיבה צילומים שונים כמו פאזל ומשלבת קטעי שירה, הפעם מ'פרחי הרוע' של בודלר".
כלומר, את צלמת-מחאה?
"תלוי איזו מחאה. המטרה שלי היא לקרוא לאנשים לעצור ולשאול את עצמם לאיזה כיוון הם הולכים. בחברה שלי, החברה הבדואית, יש דברים שמוכרחים לשמור עליהם ולחזור אליהם והייתי רוצה לראות את הנשים הבדואיות יותר יוזמות ויותר יודעות להשתמש נכון בכוח שיש להן".
הכוח של שחאדה גלום בהפעלת המצלמה שלה, כשהיא הצלמת וגיבורת צילומיה גם יחד. "אני מעמידה את המצלמה המקצועית שלי, קנון R מולי ומצלמת את עצמי וזה בכלל לא כמו הסלפי של הטלפונים. כל הצילומים שלי הם בתאורה טבעית תוך שימוש בפוטו-שופ וכשאני נעזרת בניסיון שלי כציירת".
בתערוכה, באוצרותה של האוצרת דרורית צ'צ'יק, מתרכזת שחאדה בזהות ובפן התרבותי והנפשי של הנשים הבדואיות בישראל, שחיות על התפר בין התרבות לבין המסורת ובין הקדמה לבין הרצון בהגשמה עצמית.
שחאדה, 38, בת שבט אבו-קרינאת שליד דימונה, נשואה ואם לשניים, החיה ויוצרת זה מכבר בערד, מצלמת מאז ילדותה. לדבריה, היא גדלה בראש-לציון, שם אביה עבד בפרדסי הסביבה. מגיל 12 התיידדה עם מצלמה שהייתה בבית. בהמשך החלה לצלם באופן מקצועי, במקביל לעבודתה כמורה לאמנות, בעלת תואר ראשון בתחום ובוגרת קורס צילום של הטכניון, "מה שעזר לי להעמיק בנושא". עכשיו היא בשנת שבתון.
"הצילום הוא חלק מהיום-יום שלי", מעידה שחאדה, המסתייעת בצילום בטלפון הנייד כחלק מתהליך הצילום במצלמה המקצועית, בשלב גיבוש הרעיון.
את התוצאות המרשימות ניתן לראות בתערוכה.